בסופה של קריאת המגילה, כאשר אנו קוראים את הפיוט "ארור המן, ברוך מרדכי", אנו מקפידים להכריז כי "גם חרבונה זכור לטוב". מדוע זכה חרבונה להיזכר לטוב? מה ביקש בעל הפיוט ללמד אותנו באמצעות הזכרת שמו של חרבונה לטובה?
לפני שנמשיך חשוב לזכור נתון חשוב: עונשם של בוגדים במלכות בממלכת פרס היה תליה על העץ (למעשה הכוונה ב"תליה על העץ" היא לצליבה. מקורה של הצליבה הוא בפרס הקדומה. משם הפיץ אלכסנדר מוקדון את הצליבה לרחבי האימפריה שלו, תחילה כעונש לשודדי ים ולאחר מכן כעונש מוות מקובל ולאחר מכן אומצה צורת ענישה זו על ידי הרומאים).
באופן עובדתי יבש אנו יודעים כי חרבונה הוא זה שחיזק את הרושם שקיבל המלך אחשוורוש מאסתר בעת המשתה הפרטי שלהם עם המן, כי המן פועל מאחורי גבו של המלך. חרבונה הוא שגרם אפוא לכך שהמן יתלה דווקא על העץ וייענש כבוגד במלכות. אולם האם זה הכל?
על חרבונה ידוע לנו שהוא "אחד מן הסריסים" - דהיינו שמעמדו איננו מעמד בעל חשיבות. עצם הימצאותו בחדר המשתה יחד עם המלך, אסתר והמן מלמדת שהיה לא יותר מאשר משרת פשוט. לאור זה מפתיע מאוד שחרבונה פותח את פיו בלא שביקש רשות לעשות כן ומתערב בדיון המתפתח אודות המן: "וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו:" (אסתר ז, ט). כאשר קוראים פסוק זה אי אפשר שלא לעמוד על ההקבלה הסגנונית לפסוק הקודם, למעשה לדברי המלך עצמו על המן: הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (אסתר ז, ח).
ראיה להקבלה זו נוכל אולי למצוא בנוסח הייחודי של הפיוט ביחס לחרבונה: "וגם חרבונה זכור לטוב". נמצא אפוא כי דבריו של חרבונה בנויים למעשה בצורה מחושבת ומדויקת ביותר. למעשה, חרבונה משעתק את דברי המלך שנאמרו על המן ביחס לאסתר למעשים שעושה המן ביחס למרדכי. רוצה לומר: כשם שהמן, שאתה המלך סובר כי הוא מתכוון לגזול את המלכה - מעשה שמשמעותו בגידה, כך המן מבקש לתלות את מרדכי שרוצה בטובת המלך והציל את חייו שגם זה מעשה השקול לבגידה. לאור זה ברור אפוא מדוע חרבונה מוסיף למרדכי כיוני: "אשר דיבר טוב על המלך". נוכל אפוא לומר כי באופן בו חרבונה בונה ומנסח את דבריו הוא מעמיד את עצמו בצורה מובהקת וברורה לצידה של אסתר.
דומה כי המפתח המלא להבנת דמותו של חרבונה מצוי דווקא במקום אחר במגילה בו אזכור שמו לכאורה שולי. בפרק א מוזכר שמו כאחד מן הסריסים שנשלחו להביא את ושתי: "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, י).ואכן בפירוש 'דעת מקרא' למגילה מצרף ר' עמוס חכם את שני המקראות האלה זה לזה וקובע: "מסתבר שהוא הנזכר לעיל א, י בין הסריסים שנשלחו להביא את ושתי, ועתה היה מן הסריסים שנשלחו להביא את המן מביתו אל משתה אסתר. וחרבונה הגיע לבית המן בעת שהיה מדבר עם אוהביו על אודות מרדכי (עי' לעיל ו יד) וראה שם את העץ". אמנם פירוש זה מעט דחוק אך הוא משרטט כיוון מעניין ויתכן שיש בו כדי להסביר מדוע 'חרבונה זכור לטוב'. חרבונה איננו רק 'נער שליחויות' שנועד לקרוא לאנשים שונים למלך. ברמת העומק מעניקה המגילה תפקיד מהותי מאוד לחרבונה. פעמיים חרבונה "מפנה את הדרך" עבור אסתר ומתגלה ככלי בידיה של ההשגחה. חרבונה כמובן הוא רק "משרת פשוט", סריס ולא יותר. הוא רק "מספק מידע" ולכאורה אינו מנסה להשפיע על המלך בצורה ישירה, אבל דווקא משום כך הוא מציג את המלך בצורה כל כך נלעגת כמי שבשאלות של חיים ומוות מושפע אפילו מאמירות "תמימות" של אחרון הסריסים.
הרב דובדבני הוא אב בית דין לגיור דמכסיקו וחבר ארגון רבני בית הלל