"שולם שולם לעולם, ברוגז ברוגז אף פעם" נשמע משחק ילדים? אך מסתבר שאנחנו משחקים את המשחק הזה ביום יום, גם בגילאי שלושים, שישים ושמונים. ההבדל היחידי הוא שאצל ילדים זה נגמר מהר, ואצלנו לא ממש.
מידי פעם במהלך הפגישות שלי עם מטופלים המגיעים ליעוץ, עולה זעם רב כלפי קרוב מסוים, בת הזוג, הורים או חברים קרובים. הדבר הנכון לעשות, כדי להמשיך הלאה, הוא לשחרר את הזעם. מלאכה בהחלט לא פשוטה. פעמים רבות הזעם כה עמוק, עד שהאדם מרגיש כי איננו יכול לסלוח. מן הצד שני, פעמים רבות אני נתקל באנשים הסוחבים על עצמם פגיעה קשה שהם פגעו במישהו אחר, ולא העיזו לבקש ממנו סליחה. סיפור כזה אפשר לסחוב שנים רבות, והמצב יותר קשה אם זה מישהו הקרוב אלינו.
לקראת יום הכיפורים ננסה להיכנס קצת לעומק עניין הסליחה. מה בעצם מונע מאיתנו לסלוח או לבקש סליחה?
א. הגורם הבסיסי הוא תחושת פגיעה, תחושה קשה שלרוב מלווה אותנו זמן רב.
ב. יש קשר ישיר בין רמת הנתינה לבין הפגיעה. ככל שאדם נותן יותר לאדם שפגע בו, כך רמת הפגיעה גדולה יותר, ולכן ייקח יותר זמן רב יותר להתפייס. לצורך העניין, הפגיעה של הורים מילדיהם ושל אישה מבעלה, תהיה יותר גדולה מפגיעה של נהג אוטובוס מנוסע. מי שמעניק הרבה לאחר מצפה ממנו להערכה ולא לפגיעה, לכן במצב כזה הפגיעה הרבה יותר כואבת.
ג. סגירת חשבונות. התחושה היא כי עד שהמצב לא יהיה שווה בין הצדדים, לא נהיה מוכנים להשלים. השורש של הרגש הזה הוא חיובי, גם הקב"ה מודד מידה כנגד מידה. ההבדל אמנם הוא גדול, הקב"ה יודע מה היא המידה שכנגדה צריכים למוד, אנחנו רק משערים מה היו המניעים והכוונות של הפוגע. בנוסף, הקב"ה כנראה עושה זאת מדין חינוך, אנחנו עושים זאת מתוך כעס, מה שעלול לאבד פרופורציה. לכן ברוב המקרים המידה שלנו אינה כנגד המידה שלו.
ד. זה הוא אשם! האשמה הדדית היא חלק מחיינו, מריבה שמעלה את שני החברים לעצים גבוהים, כל אחד מאשים את השני שהוא מטפס בגללו, עד שכבר לא זוכרים על מה רבים, כמובן שבדרך כלל זה באשמת שני הצדדים.
ה. זה אני אשם! הוא פגע בי רק בגלל שאני מצער אותו..., אז אני צריך לבקש סליחה שציערתי אותו..., אבל למה שאני אבקש סליחה אם לא עשיתי כלום. המלכוד הזה קיים בעיקר אצל ילדים ביחס להורים שלא מבינים אותם, וביתר קיצוניות אצל ילדים או נשים מוכות.
ו. לעיתים הנפגע רוצה להעניש את הפוגע בזה שאינו סולח, לדוגמא אישה שבעלה פגע בה ומבקש את סליחתה, היא מסרבת להתפייס רק בכדי שירגיש רע עם עצמו על מה שהוא עשה, וכנראה שכך הוא ירגיש: "זה כנראה היה כ"כ נורא שהיא לא מצליחה להירגע, איזה בעל גרוע אני וכדו'".
ז. ריטואל קבוע של סליחה ופגיעה. אני מרגיש שזה לא יעזור שאני יסלח לו, כנראה שהוא מבקש מהשפה ולחוץ, אחרת למה הוא עושה את זה עוד פעם? האפשרות הזאת מתרחשת פעמים רבות בין בני משפחה ששוהים הרבה יחד. כאשר מישהו כזה מבקש סליחה, הכוונה האמיתית היא: "לא התכוונתי לפגוע זה פשוט הרגל שלי של כמה שנים, אני מנסה להימנע ממנו וזה קשה לי, סליחה שפגעתי".
יש אנשים שכל כך אדישים לרגשות של אחרים. עד כדי כך שלא איכפת להם שפגעו באחרים, אם אתבצר בעמדתי זה לא יזיז להם, הם פשוט ימשיכו הלאה. מצד שני יש אנשים רגישים כל כך, שאם רק אראה להם שנפגעתי - הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם, ויכנסו לצער עמוק, הרבה יותר מכפי שהתכוונתי לגרום. החכמה הגדולה היא להיות מדויק, לדעת שאם פגעתי אני צריך לבקש סליחה, אך לא יותר מכפי שפגעתי. אם פגעו בי אני צריך למחול לאחר שפייסו אותי כפי שפגעו בי. מעבר לזה, זו כבר מידת חסידות. כל אדם צריך לבדוק את עצמו אם הוא במדרגת החסידות, או שהוא עושה זאת כדי להראות טוב, ובסוף הוא יהיה מתוסכל מכך שהוא בא תמיד לקראת אחרים והם יורקים עליו.
לקראת יום כיפור נכין את עצמנו להתפייס עם כל הסובבים אותנו, וכפי מידת ההכנה שלנו כך יושפע עלינו שפע של שלום וברכה.
הכותב עוסק בייעוץ על פי שיטת מוח 1, ומלמד בישיבה המוסיקלית כינור דוד