האם נכון לשתף ילדים בתפילות מיוחדות על הגשם ועל יתר צרות הציבור? לכאורה, התשובה פשוטה: מדוע לא?! מדוע לא לחנך אותם לרגישות כלל-ישראלית?! מדוע לא לערב אותם בענייני הציבור?! מדוע לא להרגיל אותם לפנות אל ה בעת צרה?! מדוע לא לחנך אותם לשפוך את שיחם בפני ה?! מדוע לא לחנך אותם שהכתובת היא ריבונו של עולם?! אם כן, מה המקום להתלבטות בנושא זה?
ההתלבטות היא האם לחשוף את הילדים לצרות הקיימות? אין תפילה אלא מעומקא דליבא, אין תפילה אלא אם כן חשים באמת את הצורך להתפלל. על מנת שהתפילה לא תהיה כ"משאוי" צריך המתפלל לחוש חסרון גדול שאותו הוא מבקש בתפילתו שה ימלא. אין כל טעם לבקש מילדים להתפלל אם אינם יודעים למה ומדוע. לכן, לפני התפילה צריך להסביר לילדים את עומק הצרה ואת גודלה, המביאים אותנו לקבוע תפילה מיוחדת, על מנת לפתוח את דלתות השמים הנעולות. וכאן מקום ההתלבטות: מחד - יפה מאוד לחנך את הילדים להתפלל. מאידך - האם נכון לנפץ את הסתכלותם החיובית על העולם, על החיים, על העולם שהקב"ה ברא? בעיני ילד קטן, שופע עולמו של הקב"ה מים: המים זורמים בברז ובמקלחת, ממלאים בריכות שחייה... אפילו גשם יורד לעיתים. האם נכון להפחיד אותם, לספר להם על המציאות המרה? ומה עם צרות נוספות, האם לשתף את הילדים?
אין אבילות בקטן
באופן כללי, מרחיקה ההלכה את הילדים מכל ביטוי ממוסד של צער ועגמת נפש: אין אבילות בקטן. גם ביחס לאבילות על חורבן המקדש, שהיא "אבילות של רבים", אין הסכמה בין הפוסקים האם היא נוהגת בקטנים או לא, אפילו באופן חלקי. ולא רק בצער על חורבנות העבר אין הקטנים שותפים אלא גם בצומות על הצרות שעומדות להתרחש: "תעניות אלו שמתענין בהן על הצרות, אין מתענין בהן לא עוברות ולא מיניקות ולא קטנים" (רמב"ם, תעניות א ח).
מדוע להרחיק את הילדים מכל מפגש מסוג זה? מפני שאנו מבקשים להקנות להם גישה אופטימית לחיים. הפנמת גישה אופטימית לחיים בגיל הילדוּת חיונית להישרדותם בים הסוער של החיים. רק מי ש"עין טובה" על העולם מושרשת עמוק בנפשו, יפעל בחיים מתוך מרץ ובצורה חיובית. לכן, שיתוף הילדים בתחושות של אבילות, של צער ועגמת נפש, על צרת היחיד והציבור, נדחה עד שיגדלו ויתבגרו, ואז יוכלו להביט על כל הצרות בצורה מאוזנת, מבלי שתתבלבל נפשם. על כך ניתן לומר: "דיה לצרה בשעתה". נפשו של הילד היא רכה, וכל חוויה שהוא חווה חורתת קו בנפשו. ככל שהחוויה סוערת או מרגשת יותר, כך החריתה עמוקה יותר. לכן, עלינו לבחור בקפידה את החוויות שאנחנו מבקשים לחשוף בפני ילדינו. עלינו לסנן את חוויותיו.
בשעת סכנה כולם צמים
אבל יש מקרים יוצאים מן הכלל. על אחד מהם מסופר במדרש (אסתר רבה ח): לאחר שאסתר ביקשה ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים", "מה עשה מרדכי? קיבץ את התינוקות, ועִנה אותם מלחם ומים והלבישם שק והושיבם באפר, והיו צועקים ובוכים ועוסקים בתורה". בנוסח אחר (ילקוט שמעוני) כתוב שמרדכי "היה צווח ובוכה עמהם ביום ובלילה". אכן זהו מקרה יוצא דופן - שעת חירום ממש, בגלל האיום בהשמדת כל עם ישראל. לא מדובר בצרה שגרתית אלא בניסיון לחסל את עם ישראל, טף ונשים ביום אחד. לכן, השיקולים החינוכיים נדחים הצדה, וכולם - כולל ילדים - מתאמצים להעביר את רוע הגזירה.
אחד מרבני סלובקיה בתקופת השואה, הרב יצחק וייס הי"ד (שו"ת "שיח יצחק") מספר שבשנת תש"ב, רבני סלובקיה גזרו תענית ציבור בגלל גזירות הנאצים, וגם הילדים נטלו חלק בצום. הוא מעיר שלמרות שחז"ל הורו לנו שאין לשתף ילדים בצום על הצרה, לא היה מי מבין גדולי ישראל שתמה על שיתוף הילדים בצום. זה מוכיח שכולם הסכימו לכך. מדוע, הרי אין קטנים צמים על צרת הציבור? משיב הרב יצחק וייס הי"ד, על סמך המדרש הנ"ל, שכך גם נהג מרדכי. כלומר, כאשר מרחפת סכנת כליה על ישראל, כולם צמים, כולל קטנים.
תרומה במישור החינוכי
ובחזרה אל תפילת ילדים על הגשם. אינה דומה תפילה לצום. צום הוא צעד דרסטי המבטא מצוקה קשה, והוא עלול להפחיד את הילדים, לכן, אין משתפים אותם בצום. מה שאין כן תפילה. אמירת פרקי תהילים, בבית כנסת או ליד הכותל המערבי, אינה אמורה לזעזע את נפש הילדים ולהותיר בהם רושם פסימי. התכנסות של ילדים להתחנן על הגשם לפני ריבונו של עולם, תורמת גם לילדים במישור החינוכי. הם מתחנכים להכרה שה מנהיג את העולם, וגם למעורבוּת ולאחריות חברתית. מצאתי שבשנת תשס"ה (ער"ח אב) קראו הגר"א שפירא זצ"ל ויבל"א הגר"מ אליהו שליט"א ל"תפילה עם תשב"ר [= תינוקות של בית רבן] בכותל המערבי. קריאה דחופה להורים וילדיהם. בואו בהמוניכם לתפילה עם ילדי ישראל לבורא עולם למען אחדות עם ישראל וזעקה לגאולה שלמה במהרה". יהי רצון שכל תפילותינו תתקבלנה ברצון.
המאמר המלא מתפרסם בעלון באהבה ובאמונה