בספרו, תניא, מדריך רבי שניאור זלמן מלאדי, את האדם, עובד ה, בדרך הראויה להגיע למדרגת בינוני.
בינוני הוא אדם, עובד ה, שהתנהגויותיו, רגשותיו ומחשבותיו הם לחלוטין לפי דרך התורה והמצוות. ייחודו של הבינוני הוא במלחמה המתמדת שהוא נמצא בה ובנצחונות המוחלטים שלו.
מלחמתו היא בין נפשו האלוקית, המשתוקקת למקורה העליון, לדבוק בה, בתורתו ובקיום מצוותיו לבין נפשו הבהמית, הנמשכת לתאוות העולם הזה. שתי הנפשות האלו שוכנות בגוף האדם ומנהלות ביניהן מלחמה מתמדת על השלטון על איברי האדם, על מוחו במחשבותיו, על ליבו ברגשותיו ועל כל איבריו במעשיו.
הבינוני הוא אדם המגיע לידי נצחונות, הוא שולט בפועל על מה שיחשוב, על מה שירגיש ועל מה שיעשה. זוהי מדרגת ה"אתכפיא", שבה הבינוני מצליח באופן מתמיד לכופף ולהכפיף את נפשו הבהמית ודרכה את איברי גופו, תחת שלטונה והפעלתה של הנפש האלוקית שבו.
ומהי הדרך להגיע לידי שליטה כזו?
ספר התניא מציע אופנים שונים ומדרגות שונות הקשורים באהבה וביראה לה. ככל שהאדם יעלה במדרגות האהבה והיראה לה כך הוא יגביר את יכולת השליטה של הנפש האלוקית שבו. בעל התניא מציע הדרכות ודימויים לפתח את חווית האהבה והיראה, אך בסופו של דבר מה שמפתח את האהבה והיראה הוא ההתבוננות השכלית. בעל התניא מציע לנו להתבונן על היבטים שונים של הקשר שלנו עם ה.
כך לדוגמא בפרק מד מתאר בעל התניא סוגים ומדרגות באהבת ה. אהבה גדולה ועצומה המסותרת בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו היא המוגדרת בספר הזוהר: "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה" - כבן המשתדל עבור אביו ואמו, שאוהב אותם יותר מגופו ונפשו ורוחו.
זוהי מדרגה כה עצומה של אהבה, המסותרת בנפש האדם, שכדי להוציא אותה מההסתר אל הגילוי להיות בהתגלות לבו ומוחו של האדם, מדריך בעל התניא כך: "להיות רגיל על לשונו וקולו, לעורר כוונת לבו ומוחו, להעמיק מחשבתו בחיי החיים, אין סוף ברוך הוא, כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו, ולעורר אליו האהבה, כאהבת הבן אל האב, וכשירגיל עצמו כן תמיד הרי ההרגל נעשה טבע... כדי להביאה לידי מעשה, שהוא עסק התורה והמצוות, שלומד ומקיים על ידי זה, כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, כבן העובד את אביו".
במדרגת אהבה זו האדם, עובד ה, אוהב את ה כבן האוהב את אביו באופן שהוא כמו הדואג לאביו יותר מאשר הוא דואג לעצמו!
האם יש מישהו ביננו כיום הדואג כך להוריו? ואם נתקשה למצוא מישהו כזה, האם זה לא אפשרי עבורנו להגיע למדרגה כזו?
לפי בעל התניא הכל תלוי בהתבוננות שלנו!
ברם, גם אם לא זכינו לאהוב כך את הורינו, עדיין יש לנו את היכולת לאהוב כך את ה, "אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו"!
ננסה להבין מעט מהי משמעות היותנו בנים של ה.
לשם כך נעזר במקורות תורתנו וכן בידע הפסיכולוגי העדכני, המנסה להבין את הקשר הראוי שבין ההורה לילדו.
ההורה הטוב מתיחס לילדו כבעל ערך עצמי, הראוי להערכה ואהבה, שאינן מותנות בהצלחתו להתנהג כשורה. הילד הוא תמיד "ילד טוב", גם אם כרגע הוא לא מספיק ממושמע. ערכו של הילד לא נקבע לפי טיב מעשיו ולפי מידת מימושו את ציפיות הוריו ממנו, אלא מעצם היותו אדם בעולם.
בדומה לכך ערכנו כבנים של ה הוא מהותי, עצמי ולא תלוי במעשינו. אנו עם סגולה כדברי הפסוק: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד,ב).
יש לכל יהודי נשמה, שהיא חלק אלו-ה ממעל, טהורה ושמורה, ולכן החטאים של האדם אינם מבטאים את הזהות הפנימית שלו ואינם פוגמים בנשמתו, כדברי הגמרא: "אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא - ישראל הוא!" (סנהדרין, מד, א).
אהבת ההורה לבנו היא קבועה, גם כשהבן מכעיס, מתחצף ו"עושה דוקא". אכן, כמו אבא, ה גם מחנך את בניו ומעניש אותם לשם חינוכם וזיכוכם ללכת בדרך הישר והטוב ועושה זאת מתוך אהבה "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנו" (דברים ח,ה). זוהי אהבה הבאה לידי ביטוי בצער השכינה, המצטערת בצערם של ישראל שחטאו וגלו מאדמתם. ה מאריך-אף, ממתין לחוטא שישוב מחטאו וקרוב לקוראיו שיקראוהו באמת.
ההורה הטוב מרבה לגלות ביטויי אהבה ומשתמש בביקורת באופן שתגרום לילד להכיר בכך שהיא נועדה רק לקדם אותו בהתנהגותו. ההורה לא לוחץ את ילדו, אלא מאפשר לו מרחב, שבו יוכל לממש את אישיותו ולהוציא את כוחותיו, כישוריו ותכונותיו מהכח אל הפועל.
באופן דומה עלינו לזהות את המרחב שה מאפשר לנו, את העוצמה שאנו יכולים לבטא בעולם כיצורי אנוש ועדיין לעמוד מול ה כבן, שאביו גאה בו על כישוריו והישגיו.
ההורה הטוב מספק הזדמנויות לילדו להחליט עבור עצמו, לקבל אחריות על מעשיו ולהיות בעל אומץ. כך הילד לומד להאמין בעצמו, חש שהוריו רואים אותו כמסוגל לנסות, חש שמסוגל לקחת סיכון לשם צמיחה ולעמוד בתוצאותיו.
באופן דומה ה לא דורש מאיתנו להיות רובוטים, אלא לעבוד אותו מתוך שיקול דעת אנושי, בחירה חופשית ואחריות. כמו כן, ה מספק לנו הזדמנויות לבטא את הטוב שבנו, הוא מכניס בנו הרהורי תשובה, מביא אותנו למצבים שבהם נוכל לבחור בטוב, לעמוד בנסיון, להתמודד ולהצליח.
 |
|
מתוך כרזה להתוועדות י"ט כסלו
|
ההורה הטוב מהווה דוגמא חיה של אדם בעל מידות טובות. הילד מפנים את המסרים שקלט מהוריו ומאמץ את מערכת האמונות שלהם ואת דפוסי ההתנהגות שלהם.
באופן דומה מופיע ה בעולם בי"ג מידות של רחמים, במעשי צדק וחסד ודורש מאתנו להידמות לו בדרכיו וכן: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט,ב). הנביא ירמיהו אומר זאת במפורש: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה" (ירמיהו ט,כג). וכן הורונו חז"ל:"...להלך אחר מידותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים" (סוטה יד,א).
ובכן, ככל שנתבונן ונבחין באופן שבו ה מתנהג עמנו כמו אבא טוב, נוכל לגשת אל עבודתנו אותו באופן של אהבת הבן לאביו, לשוב בתשובה שלמה לפניו, מתוך אהבה גדולה, כדברי בעל התניא בפרק מד: "כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, כבן העובד את אביו".
ובכן, נוכל להשתמש בדברים אלו ליישום הדרכתו של בעל התניא: "להיות רגיל על לשונו וקולו, לעורר כוונת לבו ומוחו, להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ברוך הוא, כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב".
מתוך כך נוכל להוציא מההסתר אל הגילוי את ניצוץ האהבה העצומה הקיים בנו, אהבה "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה" - כבן המשתדל עבור אביו ואמו, שאוהב אותם יותר מגופו ונפשו ורוחו.
זוהי מדרגה עצומה של אהבה לה, ולוואי שנזכה!!