א.
אחת ההבחנות הבסיסיות ביותר בעולם המשפט, נוגעת לדין פלילי ואזרחי. לדוגמא, אם חציתי קו לבן, התנגשתי ברכב שמולי ומחצתי אותו, קרוב לודאי שאעמוד לדין פעמיים: המדינה תתבע אותי לדין פלילי על שחציתי קו לבן, והנהג השני יתבע אותי בדין אזרחי על הנזק שנגרם לרכבו.
ההלכה ערכה אף היא הבחנה דומה, פחות או יותר: הדין הפלילי - מי שעבר על חוקים חמורים של התורה - מכונה "דיני נפשות", ואילו הדין האזרחי - מי שחייב לשלם לחבירו כסף (הלוואה, נזק, שכר עבודה וכדומה) - מכונה "דיני ממונות". קיימים הבדלים רבים בין שני התחומים, ובשורות הבאות נבקש להצביע על חילוק מהותי אחד.
ב.
בדיני נפשות, ככלל, הנאשם נהנה מהקלות משמעותיות. יש לכך ביטויים רבים הלכה למעשה, וחלקם הארי מרוכז במשנה הראשונה של פרק רביעי בסנהדרין. אולם, קיימת גם דוגמא הפוכה בדיוק, ביחס לשימוש בכלי המכונה "רוב". כך נאמר בסוגיה בסנהדרין (בתרגום לעברית):
"תנן: אחד אומר בשנים בחדש, ואחד אומר בשלשה - עדותן קיימת, שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע. ואם לא הולכים אחר הרוב - נאמר שכל אחד מעיד בדווקא, ונמצאו מכחישים זה את זה! אלא מכאן שהולכים אחר הרוב, ורוב האנשים שוגים בעיבור החודש" (סט:).
כלומר, שניים שמעידים על ראובן שרצח, גם אם אחד מעיד שהרצח אירע ב-ב כסליו והשני מעיד ב-ג כסליו - ניתן להרשיע את ראובן, כיוון שרוב בני האדם אינם בקיאים בתאריך המדוייק, ואנו מניחים ששני העדים התכוונו לאותו היום. נמצאנו למדים, אם כן, שבדיני נפשות הולכים אחר הרוב גם לחומרא - כשהדבר מוביל להריגת הנאשם. מנגד, בדיני ממונות נפסק להלכה דווקא כדעת שמואל, שלא הולכים אחר הרוב:
"איתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן... שמואל אמר: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך [...]. כי אזלינן בתר רובא - באיסורא, בממונא לא" (בבא בתרא צב.).
בתקופת הגמרא, מרבית השוורים היו "מאולפים" ושימשו לחרישה, ורק המיעוט מיועד היה לשחיטה. והנה, שמואל פסק שאם מכרתי לחברי שור, ואחר כך התברר שזהו שור פראי אשר איננו יכול לשמש לחרישה - המקח קיים, כי אוכל לטעון שאכן התכוונתי מלכתחילה למכור לו שור לשחיטה. עולה מכאן, שעל אף שרוב השוורים מיועדים לחרישה - אין הולכים בממון אחר הרוב, והמקח קיים.
לכאורה, עובדות אלו סותרות את ההיגיון: מדוע ניתן להשתמש ברוב כדי להרשיע את הנאשם בדיני נפשות, ואילו כדי לחייב אדם בדיני ממונות - לא ניתן?
ג.
תוס (בסנהדרין ג:, ובבבא קמא כז:) דנו בשאלה זו, והציעו שני הסברים אפשריים. על פי הראשון אין הבדל מהותי בין דיני ממונות לנפשות, אלא שיש לחלק בין סוגי רוב שונים: על חלקם ניתן להתבסס הן בממונות והן בנפשות, ועל היתר - לא ניתן להתבסס כלל.
לחלופין, על פי ההסבר השני, רוב הוא כלי שאיננו יכול להוציא מידי מוחזק; ממילא, בממונות - שם אדם מוחזק בכספו - לא מקבלים רוב, ואילו בנפשות - שם אין מוחזק - רוב מועיל. אמנם יש להעיר, שההנחה כי בנפשות לא שייך מושג המוחזקות - כלל איננה מוסכמת בראשונים. תוס בבבא בתרא, לדוגמא, טענו בפשטות שאדם נחשב מוחזק על נפשו, והריגה כמוה כ"הוצאת" הנפש מידי הבעלים. אם כך, הדרא קושיא לדוכתא: מדוע לא ניתן להוציא ממון על ידי רוב, אך ניתן להוציא נפש?
ניתן להציע, אפוא, ביאור שלישי בעניין, שגם יגדיר באופן מדוייק יותר את ההבדל בין דיני ממונות לנפשות. ייתכן שרוב הוא ראיה טובה, אלא שקיימת בו חולשה אחת: הצד השני יכול תמיד לטעון "קים לי שאני מן המיעוט" - אני אינני משתייך לרוב, ומעת שטען כך - איבד הרוב את כוחו. לפי זה ברור, שטענת "קים לי שאני מן המיעוט" יכולה להישמע רק אם יש שני צדדים לדיון, שאז אחד שולף את ראיית הרוב - והצד שכנגדו מגיב באמירה "אני מן המיעוט". אמנם, כאן יש לקחת בחשבון חילוק מהותי: בדיני ממונות יש שני צדדים - תובע ונתבע, שני אנשים בעלי אינטרסים כספיים, ולפיכך רוב איננו ראיה קבילה - כי כל צד יכול לערערה בטענת "מיעוט". אולם בדיני נפשות - הדיון איננו מתנהל בין שני הצדדים. לחשוד אין מעמד של "טוען" בבית הדין, אלא רק מעמד של נאשם, וממילא הוא איננו יכול לערער את ראיית הרוב בטענת "אני מן המיעוט". לפיכך בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב, ואילו בדיני נפשות - כן.
ד.
נחתום בדברי הפני יהושע בכתובות, מהם ניתן להביא ראיה לביאורנו:
"בשמא ושמא, היכא שהספק לבית דין בלא טענותיהם - לא מיקרי בעל דין, והב"ד דנין לפי ראות עיניהם בתר חזקה או רוב" (עו:, על תוס ד"ה כל שנולד).
הפני יהושע מתייחס למצב של "שמא ושמא", כלומר: אף אחד משני הצדדים איננו בטוח בדבריו, וכל אחד מסתפק בטענה "שמא אני צודק". על פי הבנת הפני יהושע, במצב של שמא ושמא - ניתן לעשות שימוש ברוב, אפילו אם לפנינו דיני ממונות. הנימוק שבפיו הוא שבטענת שמא "לא מיקרי בעלי דין". בפשטות, דבריו עולים בקנה אחד עם הנאמר עד כה: הפגם בהוכחת "רוב" הוא שהצד השני יכול לטעון "אני מן המיעוט". לפיכך, במצב של שמא - השני איננו נחשב לצד בדיון, ואיננו יכול לטעון "אני מן המיעוט", וממילא הוכחת הרוב תועיל. זאת בדומה להסברנו בדיני נפשות, שלנאשם אין מעמד של טוען בבית הדין, ולפיכך איננו יכול לומר "קים לי שאני מן המיעוט" - וממילא הולכים אחר הרוב בדיני נפשות.