מן הסתם, רוב קוראי המדור אינם מנוסים בשתייה חריפה. אמנם, יש בינינו כאלו שיש להם מומחיות מסוימת בכך, ואלו יודעים כי ישנם סוגי ויסקי מסוימים שכשרותם בעייתית. הכוונה היא לסוגי ויסקי (הנחשבים יוקרתיים) אשר מערבים בהם יין, ומאחר והם מיוצרים על ידי גויים, היין נאסר ככל סתם יינם. הבעיה מחמירה מכיוון שפעמים רבות היין לא מצוין ברשימת המרכיבים, בגלל שיעורו הנמוך משני אחוזים. לכאורה, שיעור זה אינו מספיק לביטול, שכן הוא אחד לארבעים ולא אחד לשישים.
אנו ננסה לעמוד בקצרה על הדעות השונות, האם ניתן להתיר את הויסקי בגלל ביטול היין בתוך המשקה.
ביטול יין העשוי מתמד
הראשונים הדנים בנושא זה מתבססים, בין היתר, על הסוגייה בפרק שישי בבבא בתרא (צו:). הגמרא שם אומרת כי כאשר שופכים מים על שמרי ענבים על מנת להפיק יין, אם יוצא יין בשיעור קטן פי שש משיעור המים, אין זה אלא מים בעלמא. כלומר, אם שפכנו לתוך השמרים שישים ליטר מים, ולאחר שניקינו את השמרים נותרנו עם שישים וחמש ליטר, משמעות הדבר היא שמתוך השמרים יצאו חמישה ליטרים יין בלבד, וכל הכמות לא נחשבת כיין.
ניתן להבין כי הסוגיה כאן אינה עוסקת בביטול היין במים אלא בייצור יין, ושיעור אחד לשש קובע מתי נוצר יין. אם יין נוצר, ביטולו יצריך אחד לשישים, כמו בכל נוזל אחר. אפשרות שנייה היא להבין שהסוגיה מחדשת שליין הנמהל במים שיעור ביטול שונה מאשר לשאר המשקים - אחד לשש.
ואכן, נחלקו הראשונים בשאלה זו. הר"ן (לו: בדפי הרי"ף בע"ז) מביא את שתי הדיעות, האם שיעור הביטול של יין זהה לביטול שאר המשקים, אחד לשישים, וכן הוא מצדד, או שהשיעור ביין הוא אחד לשש, כפי שהוא מביא בשם ר"י.
סברת המקילים
השאלה העולה לפי שיטת ר"י היא מדוע לחלק בדים ביטול בין יין לשאר המשקים. הראשונים הבינו את שיטתו של ר"י בשני כיוונים. הר"ן עצמו, אותו הבאנו קודם, מסביר כי אע"פ שהכלל הרגיל הוא שכל עוד אין אחד לשישים אין ביטול, כלל זה בנוי על ההנחה שפחות מאחד בשישים נותן טעם בכל התערובת, אך אם יש נתינת טעם לפגם הביטול קיים גם בשיעור נמוך יותר. הר"ן אומר כי לדעת ר"י היין נותן פגם במים ועל כן בטל כבר באחד לשש. דעה זו קשה קצת מבחינת המציאות, וכבר עמד על כך האגרות משה (יו"ד ח"ג, יט). על כן הוא מסביר באופן שונה מעט, כי מאחר ולתערובת כולה אין טעם שניתן להגדירו כטעם יין, אף אם הוא לשבח יחסית למים סתם, מכל מקום יין שאין לו טעם יין חוזר להיות זיעת ענבים בעלמא.
אפשרות שנייה להסבר עולה ברשב"א (תורת הבית, בית ה, ה). הוא כותב כי המים פוגמים את היין, ועל כן הביטול הוא כבר באחד לשש. לכאורה דבריו קשים, שכן בדרך כלל נתינת טעם לפגם היא סיבה להתיר כאשר הפגם הוא בתערובת (=מים) ולא כאשר הוא באיסור. אך נראה שכוונת דבריו פשוטה. בדרך כלל כאשר נופל איסור לתוך תערובת, חלקיו נבללים כפי שהם בתוך התערובת, ועל מנת להתיר אנו צריכים שטעמם לא יורגש. אך מאחר ויין מזוג במים הוא סוג של משקה (בימי חז"ל נהגו למזוג כל יין, בגלל חריפותו הרבה), תערובת מים ביין הופכת למעשה למשקה חדש ומבטלת לחלוטין את היין האסור. הוספת מים ליין היא למעשה תהליך של ייצור יין חדש, וכאשר התהליך "כושל" בגלל עודף מים, נוצר יין מקולקל שאינו יין כלל.
כלומר, על פי ההסבר הראשון טעמה של התערובת הוא המבטל את האיסור, ואילו על פי ההסבר השני תהליך המזיגה הוא המבטל את האיסור.
תערובת יין במים ובשאר משקין
למחלוקת זו, כיצד להסביר את ר"י, ישנה נפק"מ משמעותית להלכה לנידון דידן. הרמ"א (יו"ד קכ"ג, ח) מביא את דעתו המקילה של ר"י, והש"ך (שם ס"ק טז) פוסק אותה להלכה. אמנם, נחלקו האחרונים האם קולא זו נכונה לגבי עירוב יין בכל משקה (יו"ד קיד,ד ובט"ז ס"ק ד) או דווקא לגבי עירוב יין במים (נקודות הכסף על הט"ז הנ"ל).
מחלוקת זו תלויה בשתי ההבנות שהצענו בשיטת ר"י. אם ביטולו של האיסור נובע מכך שלתערובת החדשה אין טעם יין, הדבר נכון בין ביין ובין בשאר משקים. אם ביטולו נובע מתהליך המזיגה, מזיגה היא דווקא במים ולא בשאר משקים.
דין זה נוגע ישירות בשאלה אותה העלנו בפתיחה - האם תערובת יין האיסור בתוך הויסקי, שכמותה נופלת מאחד לשש, בטלה.
פסיקת האגרות משה
האגרות משה, נאמן לשיטתו אותה הבאנו למעלה, כי טעם הביטול הוא טעמה של התערובת, פוסק להיתר. אך בתשובה לרב שתחת השגחתו יוצר ויסקי ללא יין הוא כותב (יו"ד א, סב):
"ואני אומר לו יישר כוחו בזה, שיהיה ראוי למהדרין ליזהר מדברים שצריך הוראת חכם... ואף שאני מתיר, נזהר אני בעצמי מלשתות בלענדעד [=מעורבב]. רק בחבורה, שלא למחזי כיוהרא, הייתי שותה משהו לברך המסובין כנהוג. ולכן ודאי טוב שיהיה יי"ש בלענדעד בלא שום חשש."[1]
כמובן, אין בדברים כאן משום פסיקה גורפת. המציאות משתנה ממשקה למשקה, ויש לשאול את המבינים בכך לפרטים מדויקים.