הלכה יומית - מסכת ברכות דף כב

1) דף כב האם חציצה מעכבת לטבילה לקריאת שמע

עזרא תיקן טבילה לבעל קרי, בגמרא יש שני טעמים לתקנה זו. הרמב"ם מסביר תקנה זו עפ"י הנאמר שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן תמיד. ומאידך ר' יעקב בעל הטורים כתב שטעם התקנה שבע"ק אסור בדברי תורה מפני שבא מקלות ראש ודברי תורה צריכים אימה ויראה.

ולפי דברי הרמב"ם היו לתקנה זו שני שלבים. השלב הראשון בו עזרא תיקן לדברי תורה ואילו בית דין שעמדו אחריו התקינו אף לתפילה. ולשיטת הרמב"ם שתי התקנות בטלו כיון שלא פשטו בכל ישראל ולא היה כוח בציבור לעמוד בהם. מנגד שיטת רב האי גאון שהתקנה לתפילה קיימת והתקנה לדברי תורה בטלה. אולם הטור כתב שנהגו לא להחמיר אף לא בנתינת תשעה קבין.

להלכה השו"ע (פח,א) נקט את לשונו וטעמו של הרמב"ם. והפרי מגדים הסביר שהטעם של אימה ויראה מוסב על דברי תורה ושלא יהיו רגילים אצל נשותיהם הוא משום תפילה.

וכתב המשנ"ב (פח,ד) שיש אנשי מעשה שטובלים וציין שאם קשה עליהם הטבילה יכולים לשפוך עליהם תשעה קבים. וכתבו האחרונים (דעת תורה) שאין חציצה מעכבת בטבילה זו, כיון שזו טבילה מדרבנן ולא תקנוה כשל תורה.

2) דף כב התפלל במקום שאינו ראוי

נאמר בגמרא שהמתפלל ונמצאת צואה במקומו אין תפילתו תפילה כיון שזבח רשעים תועבה הוא. וכתבו הרא"ש (סי' כב) ותוספות שהמדובר במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה ולכן נחשב כפושע שתפילתו תועבה, אבל אם לא התפלל היכן שראוי להסתפק שיש שם טינופת וצואה, אינו בגדר של 'זבח רשעים תועבה'. והוכיח רבנו יונה סברה זאת מכך שבגמרא בסוגיית מי שמצא צואה כנגדו אינו חייב לחזור ולהתפלל כיון שלא היה צריך להעלות בדעתו שיש שם צואה.

ולמרות שדין זה נאמר בגמרא ביחס לתפילה למדו ממנו בעלי ההלכה שהוא הדין לדיני ק"ש.

להלכה השו"ע (עו,ח) פסק שצריך לחזור רק אם היה מקום לחשש צואה. והוסיף השו"ע עפ"י תוספות (עירובין סד) שמי רגלים אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק אינו צריך לחזור, כיון שמהתורה אסור רק כנגד העמוד. חכמים גזרו לחזור רק בודאי ולא בספק. וכתבו האחרונים (נשמת אדם) שמהתורה אעפ"י שהתפלל במקום שיש שם צואה יצא והחיוב לחזור הוא מדרבנן. ולמרות זאת, כתב המשנ"ב (ביאור הלכה עו) שאין חולק שאם הוא במקום המטונף אף שאי אפשר לו לצאת משם, כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה, לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל שעובר בזה על איסור תורה. וכתב ערוך השולחן מדעתו (עו,כא) שכמו כן אסור להתפלל כנגד כל דבר מאוס כגון קיא וכו'.