1) דף כא נזכר באמצע תפילת ערבית שכבר התפלל אינו פוסק
בגמרא נחלקו ר' אלעזר ור' יוחנן. ר' אלעזר סובר שאם לאדם ישנו ספק אם התפלל או לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. לעומתו שיטת ר' יוחנן שהלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
בהמשך הגמרא מובאים דבריו של שמואל הסובר שאם היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל פוסק אפילו באמצע תפילתו. ולכאורה זו סתירה לדברי ר' יוחנן הסבור שיש מעלה להתפלל כל היום ואם כן מדוע יפסיק את תפילתו?
ושלשו שיטות נאמרו ליישב את שיטת ר' יוחנן ושמואל. תוספות מעמידים את שיטת ר' יוחנן שיתפלל כל היום רק כאשר יש ספק אם התפלל ואילו שיטת שמואל שפוסק באמצע תפילתו שבוודאי התפלל.
ור' יונה מסביר את שיטת ר' יוחנן הסובר הלוואי שיתפלל כול היום, רק אם יכול לחדש בתפילה דבר וגם אם ודאי התפלל רשאי להתפלל פעם נוספת כל עוד מחדש בתפילתו דבר. ולכן בספק אם התפלל אין לך חידוש גדול מזה.
הרי"ף מסביר שר' יוחנן אמר את דברו שיתפלל כל היום רק בתורת תפילת נדבה ולא הצריך חידוש בתפילה כתנאי לתפילה כל היום. ושמואל אמר שיפסיק למי שמתפלל בתורת חובה.
להלכה השו"ע (קז,א) פסק כר' יוחנן עפ"י שיטת ר' יונה שאם יש לו ספק אם התפלל, חוזר להתפלל ואין צריך לחדש. אך אם כבר התפלל חוזר ומתפלל רק בתורת נדבה ורק ע"י חידוש, כשיטת הרי"ף ור' יונה.
וכן פסק (שם) את שיטת שמואל שאם התחיל להתפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה. ולא יועיל שיסיים תפילתו בתורת נדבה ויחדש בה דבר שכיון שהתחיל על דעת חובה, אין להתפלל תפילה שמקצתה חובה ומקצתה נדבה.
בתפילת ערבית שהיא שעיקרה רשות, אך התקבלה כחובה נחלקו האחרונים יש הסוברים (מג"א קז,ג) שכיון שקבלו עליה כחובה פוסק גם בתפילת ערבית ויש סוברים (כף החיים ס"ק יב) שאין צריך להפסיק והכריע בילקוט יוסף (הלכות תפילה סז) שאין להפסיק בתפילת ערבית.
2) דף כא מתי ניתן להצטרף לתפילת הציבור
מה דינו של המאחר לבית הכנסת ומצא את הציבור מתפללים. נחלקו בדבר רב הונא ורבי יהושע בן לוי. שיטת רב הונא שיתחיל להתפלל רק אם יגמור את התפילה כך שיוכל להצטרף לציבור במודים. ואילו שיטת ריב"ל שיתחיל את תפילתו רק אם יוכל להצטרף לציבור בקדושה. בהמשך הגמרא פוסקת כריב"ל כיון שנפסק שאין היחיד יכול לומר קדושה. מכאן שאם לא יגיע לקדושה אם הציבור יפסיד את הקדושה.
נחלקו האם הלכה גם כרב הונא. שיטת תוספות והרא"ש שצריך לכוון את התפילה למודים ולכרוע יחד עם הציבור אמנם רק בתנאי שהוא באמצע ברכה.
מנגד הרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו את הצורך להשתחוות עם הציבור במודים.
השו"ע (קט,א) כתב את שיטת הרא"ש והוסיף (עפ"י המרדכי) שאם יכול לסיים את תפילתו עד שיגיע שליח ציבור לקדושה או לקדיש. והסביר המג"א שכוונתו לקדיש של ערבית היות שאין בה קדושה ומודים.