רב ששת נהג שאחר תפילתו אמר: רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו; ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני.
בגמרא לא מבואר אחר איזו תפילה אמר רב ששת תחינה זו. התשב"ץ (סי' קטז) סבור שאמרה אחר תפילת ערבית. ומדבריו מובן שאמר זאת אחר שהסתימה התענית. מנגד הטור נוקט שרב ששת אמרה עדין בתוך יום התענית, אחר תפילת מנחה.
וכן נחלקו מהי הלשון הראויה לומר תחנונים אלו. דעת הרוקח (סימן ריא) לומר בלשון רבים. והרשב"א בתשובה (ח"א כה) כתב לאמרה בלשון יחיד.
להלכה המחבר (תקסה,ד) כתב כשיטת הטור: טוב לומר בתחנונים שאחר תפלת המנחה. וכן פסק שיגיד תחנונים אלו כחלק מהתחנונים שאחר התפילה. ולא כיחידה עצמאית ונפרדת כמו שמשמע בגמרא "בתר דמצלי". וכתב ערוך השולחן (תקסה,ו) שאינו יודע מדוע לא נהגו עכשיו לומר תחנונים אלו, אך אעפ"כ נכון לאומרם.
דף יז האם אונן רשאי להחמיר לברך
בגמרא נאמרו מספר דינים לגבי מי שמתו מוטל לפניו, היינו אונן. בתוך סדרת ההלכות מובא שאינו מברך ואינו מזמן. רש"י פירש קולא זאת: "אינו צריך לברך ברכת המזון" משמע שיכול להחמיר אם רוצה. רש"י נאמן לדרכו שפטור אונן מקביל לחתן ושניהם מדין טרדה.
מנגד תוספות בשם הירושלמי חולקים ואומרים שאינו רשאי לברך והטעם מפני כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו או מטעם שאין מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכים.
להלכה בשו"ע בהלכות אבלות (יו"ד שמא,א) פסק שאינו רשאי להחמיר על עצמו. ואם כי בהלכות קריאת שמע כתב המחבר שאם רוצה להחמיר על עצמו רשאי. כבר כתב המשנ"ב (עא,ז) שיש לנהוג כמו שפסק בהלכות אבלות ואינו רשאי להחמיר על עצמו.