בגמרא נחלקו האמוראים מה דינו של העושה כבית שמאי. רב יחזקאל מאפשר לכל אחד לבחור את דרכו. רב נחמן מחייב מיתה את ההולך בדרכם של בית שמאי. וההלכה נפסקה כדעתו של רב יוסף שהנוהג כבית שמאי לא עשה ולא כלום. בביאור דעתו של רב יוסף דנו המפרשים. שיטת תוספות שלא יצא ידי חובה כלל גם מהתורה. וכתבו האחרונים מדוע לא יצא ידי חובתו מהתורה? שכיון שעשה בקיום המצוה עבירה, היינו שלא הלך אחרי כלל הפסיקה, 'אחרי רבים להטות' הרי זה בגדר מצוה הבאה בעבירה. ואילו שיטת הר"ן (סוכה כח) שלא יצא ידי חובת חכמים אולם מהתורה יצא ידי חובה.
וכתבו ראשונים ואחרונים, שהאיסור להחמיר כבית שמאי אינו חל, במקום שבו בית הלל מודים לדינם של בית שמאי ומחלוקתם נוגעת להידורי מצווה. ולכן מי ששכח לברך ועזב את מקומו, שלשיטת ב"ה אינו מחויב לחזור למקומו, אך אם חזר הרי זה משובח. (משנ"ב קפד,ו).
להלכה דייקו האחרונים בדברי השו"ע (סג,ב) שמחד פסק שהרוצה לעמוד בק"ש שהוא יושב נקרא עבריין, ומאידך משמע אינו צריך לחזור, היינו פסק כשיטת הר"ן. המשנ"ב (סג,ה) פסק שאסור לעמוד אפילו אם כוונתו רק לעורר הכוונה ולא להחמיר כבית שמאי.
וכתבו האחרונים (דע"ת סג,ב) שהנמצא בסעודה ויש שם לומדי תורה מוחזקים ביראת שמים, אין רשאי היחיד להחמיר שלא לאכול עמהם מטעם של חששות רחוקים בכשרות. ואדרבא אם עשה כן חייב נידוי.
2) דף יא על מה מברכים ברכת התורה
נחלקו אמוראים מהו הלימוד המחייב את ברכת התורה: רב הונא אמר למקרא צריך לברך ולמדרש אין צריך לברך, ור' אלעזר אמר למקרא וגם למדרש צריך לברך והטעים רש"י את שיטתו מפני שהמדרש קרוב למקרא והוא מדרש המקראות כמכילתא וספרא, ולמשנה אין צריך לברך, ור' יוחנן אמר אף למשנה צריך לברך וביארו תר"י את שיטתו שהמשנה מפרשת הפסוקים ומשם לומדים טעמי המצוות, אבל לתלמוד אין צריך לברך, שהוא פירוש המשנה. ורבא אמר אף לתלמוד צריך לברך שהוא עיקר התורה שממנו יוצאה הוראה (רש"י).
מתוך דברי הראשונים משמע שאין לברך על דברי אגדה שהרי אין למדים מהם הלכה למעשה ואינם מפרשים את פסוקי התורה. אולם הגר"ז מלאדי (מז,ב) פסק שצריך לברך בין למקרא לבדו בין לגמרא לבדה ואף למדרש כיון שהכל ניתן מסיני.
נחלקו הראשונים האם מברכים על הפסוקים שאומרם דרך תחנונים? שיטת המהר"ם שצריך לברך דווקא על לימוד, אולם פסוקים הנאמרים דרך תפילה ותחנונים אין מחייבים ברכת התורה. והראב"ד סובר שחייבים לברך גם על אמירת פסוקים הנאמרים בדרך של תחנונים. וזו גם דעת הרמב"ם בתשובה (פאר הדור קד): לעולם צריך שיברך על התורה קודם קריאה ואפילו יקרא פסוק אחד, ואין חילוק אם יקרא דרך תחינה ובקשה יהיה מה שיהיה עכ"פ צריך לברך".
המחבר בשו"ע (מו,ט) פסק בסתם את שיטת הרמב"ם וכיש אומרים את שיטת המהר"ם וכתב שנכון לחוש לדעה ראשונה. נחלקו האחרונים בדעת מרן יש סוברים (החיד"א) שפסק כרמב"ם עפ"י הכלל סתם ויש אומרים הלכה כסתם. ויש חולקים (החקרי לב) שפסק כמהר"ם. ולפי דעת הרמב"ם שנעלמה ממרן לכתחילה נכון להחמיר, אולם היכן שלא הספיק לברך ברכת התורה כגון ששומע יג' מידות מציבור קודם שיברך ברכת התורה רשאי לענות כיון שיש לזה חשיבות כדברים שבקדושה וכן השומע פסוק שמע ישראל מהציבור יאמר עמהם ויקבל עליו עול מלכות שמים (משנ"ב סה,ח).
ושיטת הרמ"א עפ"י תוספות (יא,ב ד"ה שכבר) שמעיקר הדין הלכה כמקילים אולם למעשה נהגו להחמיר.