דף ז – אין מרצין לאדם בשעת כעסו
דברי ר' יוחנן שאין מרצין לאדם בשעת כעסו, נאמרו פעם משמו של ר' יוסי ופעם משמו של רשב"י. במשנה באבות (ד,יח) נאמרו הדברים משמו של רבי שמעון בן אלעזר. בשינוי נוסח: אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. בטעם הדין יש מחלוקת בפירוש המשנה. שיטת רש"י שאינו מקבל ריצוי בשעת רתחנותו. ור' יונה מסביר שהחשש שיבוא לומר דברים שאינם מהוגנים ויוסיף כעס על כעסו.
הרמב"ם פסק הלכה זו דווקא לתלמיד חכם והכריע בהלכות דעות (ה,ז) כרש"י שבשעת הכעס הדברים אינם מועילים. ולכן תלמיד חכם ניכר בכך, שבוחר מלותיו בקפידא. וזו לשונו: "אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו".
דף ז - קביעת מקום ללימוד תורה
הרי"ף (ד.) גורס בדברי ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל הקובע מקום לתורתו ולא כפי שמובא בגמרא לתפלתו. ביאר ר' יונה שדין זה חל על כל אדם ולכן אפילו מי שאינו יודע אלא מעט, יש לו לקבוע מקום ללימוד תורה וללמוד במה שיודע. ואם אינו יודע כלל יש לו ללכת לבתי מדרשות ויקבל שכר הליכה. ומאידך מפירוש השאילתות (יט) משמע שמדובר דווקא בת"ח שכתב: "דמיתבעי ליה לצורבא מרבנן למיקבע דוכתא דיתיב בה וגריס"
להלכה הרמ"א (קנה,א) כתב כשיטת ר' יונה: "ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים". וכתב המשנה ברורה (קנה, ט) שמי זמנו מועט ביותר נכון שעיקר למדו יהיה בהלכות, שידע איך להתנהג למעשה.