דף נ - ריקת סוכריות בשבת חתן
נאמר בברייתא, שארבעה דברים אין עושים בפת: אין מניחים בשר חי על הפת, ואין מעבירים כוס מלא על הפת - שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה - ואין זורקים את הפת ואין סומכים את הקערה בפת. נחלקו הראשונים האם זריקת הפת אסורה בכל אופן או רק בזמן שהפת נמאסת כתוצאה מזריקה זו?
דעת התוספות שמפני חשיבות הפת אסור לזרקה אף אם אינה נמאסת ואילו שאר מאכלים מותר לזרקם כל עוד אינם נמאסים. מנגד שיטת רש"י (עפ"י הבית יוסף) האיסור לזרוק את הפת מקביל לאיסור לזרוק את שאר האוכלים והוא קיים, רק אם כתוצאה מהזריקה האוכל נמאס.
בברייתא נוספת בגמרא נאמר: ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים, אבל לא גלוסקאות - לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
מדוע מותר להמשיך יין בפני חתן וכלה לדעת רש"י כיון שיש בכך סימן טוב ושמחה ואין הפסד ליין היות שחוזרים ומקבלים אותו בכלי. מנגד שיטת הריטב"א שכיון שיש ביין שמחה רבה התירו אף שיש בכך הפסד מה שאין כן בקליות שמותר לזרוק רק אם אינם נפסדים.
תוספות כותבים שזריקת החיטים צריכה להתבצע במקום נקי, שלא ימאסו.
להלכה השו"ע (קעא,א) פסק כתוספות שאסור לזרוק את הפת אפילו אינה נמאסת. וכן כתב (קעא,ה) שמי שזורק חיטים בפני חתן וכלה צריך לזורקם במקום נקי.
לכן הזורקים סוכריות בבית הכנסת בשמחת חתן וכלה יש לבחור סוכריות כאלה שאינן נמאסות ומתקלקלות כתוצאה מהזריקה. וכן יש להזהר לזרוק את הסוכריות רק במקומות נקיים ואם רואה שנשארו מונחות על הארץ יש לאספם שלא ידרכו עליהן.
דף נ - זימון בחתונה
במשנה נאמר ששלושה שאכלו כאחד, אינם רשאים להפרד וכן עשרה שאכלו אינם נחלקים עד שיהיו עשרים.
בגמרא מובא שרבא העיד שאכלו בבית ראש הגולה, לא זימנו בעשרה, אלא בשלושה כיון שאם היו מזמנים בעשרה ראש הגולה היה מקפיד.
רש"י מבאר את החשש שאם היו עושים חבורה של עשרה היה הבמרך צריך להגביה את קולו, וישמע ראש הגולה ויחרה לו שעושים חבורה לעצמם. הראש בתוספותיו ביאר שהקפדת ראש הגולה היא שלא נמנו עמו.
הרשב"א כתב שמותר מפני שחיוב זימון הוא דרבנן וגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. וביאר החזון איש (לא,א) שחיוב הזימון הוא מהתורה אך הזכרת השם בעשרה חיובו הוא מדרבנן.
להלכה השו"ע (קצג,א) פסק: שאם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת הזימון מפי המברך, ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה, מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם, יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית.
ודייק הט"ז (קצג ס"ק ג) שרק לבטל זימון בעשרה ניתן להחלק אך לא לבטל זימון בשלושה. והמג"א (קצג ס"ק ז) למד מכך שרשאים לצאת לכל צורך מצוה.
האגרות משה (ח"א נו) כתב: "יש עצה קלה דאלו הרוצים שלא לחכות עד גמר הסעודה וז' ברכות יאמרו בפירוש קודם שישבו לאכול שאין מתכוונים להצטרף לקביעות עם שאר המסובין, שאז אף שיושבין בשלחן אחד לא מתחייב בזימון". ומה שכתב שיאמר, נראה שהוא הדין שגם אם חשב ולא אמר גם כן מועיל.