דף נד – ניצול מתאונת דרכים האם מברך שעשה לי נס?
בגמרא נאמר שמי שנעשה לו נס, צריך לברך: "שעשה לי נס במקום הזה".
מהי הגדרת נס? שיטת האבודרהם (הלכות ברכות שער ח) שאין מברכים, אלא אם כן היה נס שיוצא ממנהגו של עולם, כאותו מעשה של מר בריה דרבינא, שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ונעשה לו נס ויצא לו מעיין מים, אבל נס שהוא מנהג העולם, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול מהם, אין מברכים עליו.
מנגד שיטת הריב"ש (שלז) מברך גם על נס פשוט כגון שבאו גנבים וניצל מהם.
השו"ע (ריח,ט) הביא את שתי הדיעות והכריע לברך בלא הזכרת שם ומלכות.
וכתב המשנ"ב (ריח, ס"ק לב) שכל אדם שהיה קשור לדבר שיש בו סכנה וניצל ממנו, כגון שנפלה אבן סמוך לראשו או נתקע עץ או ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפלה האבן על הראש והברזל לא נכנס בעינו, או שהיה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפל ולא אירע בו מיחוש, יש אומרים שצריך לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה, ויש אומרים שאין צריך לברך אלא על נס חדש שהוא מעשה שמים כמקום שנעשו בו נסים לאבותינו. ולכן יברך בלא הזכרת שם ומלכות. וכתב בשם האחרונים שמי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו.
לכן מי שניצול בתאונת דרכים אם היה מדרכו של עולם גם הצרה וגם ההצלה יברך ללא שם ומלכות אחת לשלושים יום כשיגיע לאותו מקום. ואם הצרה הייתה שלא כדרך הטבע, כגון גשר שהתמוטט נחשב כנס (שער הציון ס"ק כו) וכן אם ההצלה הייתה שלא כדרך הטבע גם זה נחשב כנס ויברך בשם ומלכות שעשה לי נס במקום הזה, אחת לשלושים יום.
חולה שהכניס עצמו לסכנה האם מברך הגומל
ארבעה צריכים להודות, אחד מהם הוא מי שהיה חולה ונתרפא. דעת הראב"ד שרק חולה שיש בו סכנה מברך ואילו הרמב"ן שהביאו, חולק עליו וסובר שכל חולה שנפל למשכב צריך לברך.
המחבר (ריט,ח) פסק כרמב"ן שיש לברך על כל חולי אפילו אינו חולי של סכנה כל שעלה למטה. וכתב המשנ"ב (ריט, ס"ק כד) שמיחוש בראש או בגרון אינו מחייב ברכה. וכתב עוד (ריט, ס"ק כח) שמברכים כל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללים עליו שבת, אך מכל מקום לא יברך אלא אם כן נפל למשכב שלושה ימים. ואם היה חולה שיש בו סכנה אפילו בפחות משלושה ימים צריך לברך. והבן איש חי כתב (שנה א עקב סעיף ז) שלא נחשב חולה אלא אם כן נפל למשכב שלושה ימים. והרמ"א פסק כראב"ד שמברכים רק על חולי שיש בו סכנה.
הפוסקים דנים במי שהכניס עצמו לסכנה האם צריך לברך? הברכי יוסף (סימן רי"ט סק"ד), הביא משמו של הר"י מיגאש דיון בשאלה בדבר איש אחד שנחבש בבית האסורים על פרעון חוב או על מס הקצוב על כל איש ואיש. והעולה משיטתו של הר"י מיגאש שהיה מקום לחלק בזה, בין אם גרם לעצמו החולי, או חבישתו בבית הסוהר, אלא שנראה מסוף דבריו שדעתו שיש לברך בכל אופן כדי שלא לתת דברי חכמים לשיעורים.
למסקנה כתב ביחווה דעת (ח"ד סימן יד) בשם שו"ת שדה הארץ: כיון שאין ספק שהסרת החולי אינו אלא על ידי הקדוש ברוך הוא, שאין רפואת החולי על ידי בשר ודם, אלא השי"ת שולח דברו הטוב וירפאהו, בודאי שצריך לברך הגומל, ולהודות להשי"ת אשר גזר אומר לרפאותו מחוליו, ומה איכפת לנו שהחולי בא על ידי פשיעתו. וסיכם היח"ד שכבר כתב הטורי זהב (סימן רי"ט סק"ז), שאף על פי שבאה לו תשועה ונתרפא בדרך הטבע, צריך להודות להשי"ת בברכת הגומל ולתלות הדבר בהשגחה הפרטית של הבורא יתברך, אשר עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וסיים, וכן מנהג העולם לברך ברכת הגומל על מחלת הקדחת של צנים פחים לאחר שעבר החולי מכל וכל ונתרפא לגמרי.