דף מח – קטן האם מזמנים עליו
רב נחמן אמר שקטן היודע למי מברכים מזמנים עליו. מה גילו של קטן זה. הרי"ף כתב בהלכותיו, משמו של ר' חננאל, שזהו דווקא בקטן שנכנס לשנת שלש עשרה, אבל קטן שלא הגיע לי"ג אין מזמנים עליו, ודעת הרי"ף היא, אפילו בן עשר ובן תשע כשיודע למי מברכים מזמנים עליו. וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות (ה,ז) והוריד את גילו אף בשנתיים נוספות: קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו אף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה.
מנגד שיטת הרא"ש (פ"ז סימן כ) שאין הלכה כרב נחמן ואין עושים מעשה כמותו, אלא עד שיביא שתי שערות ומסתבר שהמדובר אחר יג שנה. ודבריו מבוססים על הירושלמי (ברכות פרק ז' הלכה ב'), שאמר רבי יוסי, פעמים רבות אכלתי עם רבי תחליפא אבא ועם רבי חנינא ולא זימנו עלי עד שהבאתי שתי שערות.
להלכה המחבר (קצט,י) פסק שקטן שהגיע לעונת הפעוטות מזמנים עליו. ומצטרף הן לשלושה והן לעשרה. ועונת הפעוטות פירושו הוא גיל שש. ומה שמצרפים קטן זהו רק קטן אחד הן לעשרה והן שלושה. כמבואר בברכי יוסף לחיד"א.
והרמ"א פסק את שיטת הרא"ש שאין מצרפים עד שיהא בן שלוש עשרה.
דף מח - מה אוכלים כדי להצטרף לזימון
משמו של רבא נפסק שאכל עלה ירק ושתה כוס יין – מצטרף, להוציא – אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.
האם דין זה שאין צורך שכולם יאכלו דגן הוא בזימון של עשרה או בזימון של שלושה.
שיטת רש"י בביאור הגמרא, שנחלקו בזימון של עשרה רבי ירמיה, הסובר שמספיק שיש שישה שאוכלים דגן, כיון שהם הרוב ואילו שיטת רבי זירא שצריך רוב ברור ולכן צריך שבעה אוכלי דגן.
שיטת הרי"ף שלהצטרף לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן, והסביר ר' יונה שלא הקילו בצירוף אוכלי ירק אלא לעשרה, שאין צריך צירוף אלא להזכרת השם, אבל לא לזימון שלשה, ואף על פי שבדין יצא אחד מהם לשוק החמירו בעשרה יותר משלשה, הרי זה בעניין הישיבה ביחד, מפני שהשכינה שורה בעשרה הצריכו שישב עמהם יחד, אבל כאן הרי כבר יש עשרה והשכינה שורה עמהם, ואינו תלוי אלא בעניין האכילה יש להחמיר יותר בשלשה שהם מועטים, וצריך שיאכלו כולם דגן, אבל בעשרה די ששבעה אכלו דגן והשאר ירק.
מנגד שיטת ר' יונה והתוספות עפ"י הירושלמי שאף לזימון של שלושה מצטרף אחד לשנים שאכלו דגן.
להלכה המחבר (קצז, ב-ג) פסק ששבעה שאכלו דגן ושלושה שאכלו ירק מצטרפים אבל אם אכלו שישה דגן אין מצטרפים כיון שצריך רוב ניכר.
ולזימון של שלושה, פסק שלכתחילה, שנים שאכלו דגן לא יתנו לשלישי לא אוכל ולא שתיה, אך אם נתנו לו, יזמנו עמו. היינו המחבר פסק לכתחילה כרי"ף ובדיעבד אם נתנו לאכול פסק כתוספות ור' יונה.