אכילה בשולחן אחד
בגמרא למדים שאם יש שינוי בשולחן שבו אוכלים ניתן לאכול לאיש ואשתו נידה על שולחן אחד.
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יא,יח) כתב: לא יאכל עמה בקערה אחת ומשמע שעל שולחן אחד מותר. והעיר על דבריו הראב"ד שאנו נוהגים שלא לאכול אפילו על שולחן אחד.
והרא"ש (שבת פ"א לב) כתב שהאיסור לאכול בשולחן אחד הוא דווקא בימיהם, שכל אחד אכל על שולחן נפרד והאכילה בשולחן אחד היתה דרך חיבה. אולם כיום שכל הזמן אוכלים בשולחן אחד אין בדבר זה, דרך חיבה.
להלכה פסק המחבר (יו"ד קצה,ג): "לא יאכל עמה על השלחן אלא אם כן יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, לחם או קנקן, או שיאכל כל אחד במפה שלו".
והרמ"א כתב שהצורך בשינוי והיכר הוא דווקא שאינם רגילים לאכול בקערה אחת כשהיא טהורה, אלא כל אחד אוכל בקערה בפני עצמו, אבל אם דרכם לאכול בזמן שהיא טהורה בקערה אחת מספיק שתאכל בקערה נפרדת ואין צורך להיכר אחר.
וכן אין צורך להיכר, כאשר עימהם בני בית נוספים ואין חשש להרגל עבירה.
ובטהרת הבית (ח"ב עמוד קכ) כתב שזוגות צעירים המתארחים אצל הוריהם ומטעמי צניעות אינן רוצים שידעו אם האישה טהורה או איננה טהורה, יכולים לאכול ללא היכר ושינוי ולסמוך על סברת הרמב"ם והרא"ש.
הרמת עגלת תינוק לאוטובוס
בגמרא מובא שהקב"ה לא נשא פנים לאותו תלמיד שלא הקפיד בהלכות הרחקה בין איש לאשתו.
בתוספות מביאים את שיטת רש"י, שלא ליתן מפתח אפילו מידו לידה. מנגד ר' שמעיה (הובא בתוספות כתובות סא,א) כתב שמדברי האישה לאליהו משמע שלא נגע, אך העבירו דברים מידו לידה וכן סברת הרמב"ם בהלכות אישות (כא,ח) שכתב; שכל מלאכות אישה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס. ולמד מדבריו המגיד משנה שלא אסר הרמב"ם הושטה מיד ליד.
להלכה המחבר פסק בשולחן ערוך (יו"ד קצה,ב): "לא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה" והמחבר מחמיר אפילו בדברים ארוכים וכבדים.
האחרונים דנו האם במצבי דחק כגון שאחד מבני הזוג אינו יכול לשאת משא מסוים לבד, האם רשאי בן זוגו לעזור? והציץ אליעזר (ח"יב,נח) התיר לשאת עגלת תינוק ביחד אם אין אפשרות אחרת.