תפילה בארמית
רבי אלעזר לפעמים התפלל על החולה בלשון ארמית ועל כך הקשו הרי מי שמתפלל בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקים לו. ומסבירה הגמרא שהשכינה שורה עם החולה.
ר' יונה (ברכות ז,א בדפי הרי"ף) מבאר שאין להתפלל בלשון ארמי רק כששואל צרכיו הפרטיים כגון שמתפלל על החולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה.
מדוע אין להתפלל בארמית ביאר החתם סופר על פי דרכו של הראב"ד שבודאי המלאכים מבינים כל לשון, אך כיון שעיקר לשון שהקב"ה אוהב הוא עברית שבו ברא עולמו ודבר עם נביאיו ונתן בו תורתו. לכן מי שדובר שפה זו אין נכון שיבוא לפני הקב"ה בלשון זרה. אפילו מלך בשר ודם נאמר בו ומדבר כלשון עמו. מכל מקום מי שמדבר עם המלך עצמו, יכול לדבר בכל לשון, אך הנעזר בשליח, המליץ בפני המלך, שליח זה, אינו מביא בפני המלך שפה זרה.
מנגד המאירי כתב שהטעם הוא שאין הלשון שגורה בפי הבריות, ולכן אין הכוונה מצויה בדבריו, ואי אפשר שתהיה תפלתו מקובלת. ולכן כאשר מתפלל על חולה, מתוך שאדם מכוין בתפלתו ביותר, אין בזה בית מיחוש.
מדברי המאירי מובן שכל תפילה אין לאמרה בארמי כיון שאין בה כוונה. אולם רוב הפוסקים חולקים.
בגמרא במסכת סוטה (לג) נאמר שבציבור ניתן להתפלל בארמית. בכך הסביר האור זרוע (ח"ב נ) מדוע אומרים בשבת יקום פורקן בארמית כיון שתפלה זו נאמרת בציבור.
להלכה פסק ביביע אומר (ח"א לה): "העולה מכל האמור כי אין ליחיד להתפלל תפלות שנתקנו בל' תרגום, כגון בסליחות רחמנא ומחי ומסי."
קריאה לאור הנר
נאמר בגמרא שלא יקרא לאור הנר שמא יטה ועל יסוד הלכה זו מחדש שמואל שאין להבחין בין בגדים דומים.
ורבא אומר שלא חלקו חכמים בגזרתם ואפילו הנר גבוה שאין חשש שמא יטה בכל אופן אסור. אולם אם יש שנים שקוראים בענין אחד אין חשש שמא יטה.
הראשונים התלבטו האם בנר של שעוה יש איסור, שהרי אין חשש שמא יטה. ובעל הגהות אשרי אוסר לקרוא לאור נר של שעוה כיון שיש חשש שמא ימחוט ויחתוך את ראש הפתילה.
להלכה המחבר (רעה,א) פסק שאין לקרוא לאור הנר אפילו הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול ליגע אליו, שלא חלקו חכמים בדבר. ומטעם זה יש לאסור אפילו הוא בעששית או קבוע בחור שבכותל, וכן בנר של שעוה.
המג"א (רעה,ג) כתב שנהגו לקרוא בנר של שעוה היכן שיש צורך בדבר. והמשנ"ב (רעה, ס"ק ד) כתב שבנרות טובים שלנו, שאין מטים אותם כלל וגם אין צריך לחתוך ראש הפתילה מותר לקרוא לאורם.
ובדינם של מנורות חשמל כתב היביע אומר (ח"א טז): "ומעתה הואיל וגזרת חז"ל (שבת יא) שלא יקרא לאור הנר שמא יטה, אינה שייכת לאור החשמל, שאין שייך בו חששא זו כלל, ואם באנו לחוש שמא יכבה בידים את החשמל לאחר גמר לימודו, זוהי גזרה חדשה שלא חששו לה חז"ל, וכבר כתבנו שאין לגזור גזירות חדשות מדעתינו. וכ"ש שאין לגזור שלא להשתמש במנורת חשמל, גזירה שמא יבא להוריד ולהקריב אליו את מנורת החשמל (במנורת חשמל המיטלטלת), שאין בזה אלא טלטול מוקצה שאינו אלא מדרבנן, וגזרה לגזרה לא גזרינן. וכמו כן אין לגזור במנורות חשמל שיש בהם כמה נרות, ובע"ש הדליק רק חלק מהם, ובליל שבת בראותו שאין האור מספיק, יוסיף להדליק בסיבוב הכפתור עוד נרות כדי צרכו, שהיא ג"כ גזרה חדשה שלא גזרו חז"ל שמא ידליק הדלקת /הדלקה/ מחודשת, רק שמא יטה את הנר הדלוק".