ראשית, נקיים מה שנאמר 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם', ונדגיש כי הדברים האמורים כאן מבוססים על שיעור של הרב אהרן ליכטנשטיין.
חינוך קטנים
דיני התורה בכללם אינם חלים על אדם שטרם מלאו לו י"ג שנה. במספר מקומות בש"ס דנה הגמרא בחיוב הקטן במצוות מסוימות מדין חינוך. כדוגמה, נעיין בברייתא במסכת סוכה (מב.):
"ת"ר: קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין...".
בנוגע לתענית ביום כיפור מבואר בגמרא (יומא פב.) שקטנים פטורים אמנם מהצום, אך ראוי לחנכם לכך שנתיים לפני הגיעם לגיל בר-מצווה. ישנו דיון בראשונים לגבי גדרו של דין חינוך: היו שראו בכך מצווה המוטלת על הבן עצמו להתחנך למצוות, ראשונים אחרים סוברים שמדובר במצווה המוטלת על האב. רש"י בברכות (מח. ד"ה עד שיאכל) כותב לגבי חיוב קטן בברכות מדין חינוך: "ההוא אפי' מדרבנן לא מחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי". כלומר, הקטן לכשעצמו אינו חייב בברכות, רק אביו מצווה ללמד אותו לברך. נפקא מינה היוצאת מן החקירה הזו היא שאלת יכולתו של הקטן להוציא אחרים ידי חובה מדין ערבות, שכן על מנת להוציא אחרים ידי חובה יש צורך בכך שהמוציא יהיה מחוייב בדבר. במסכת מגילה (ו: באלפס ד"ה מתני', באמצעו) נחלקו הראשונים לגבי יכולת הקטן להוציא אחרים, הרמב"ן כתב שאין זה אפשרי מאחר והקטן אינו מחויב כלל, אפילו לא מדרבנן, אלא רק אביו מצווה לחנכו (כשיטת רש"י). הר"ן שם חלק על כך ולדעתו הקטן נחשב בחייב במצווה מדרבנן.
האכלת קטנים
אנו רוצים להתמקד באותם קטנים שאינם מחויבים כלל בתענית ביום הכיפורים, גם לא מדין חינוך. השאלה שנדון בה היא האם ישנו איסור בהאכלת קטנים אלו.
בשאלה זו כבר הכריע המגן אברהם (אורח חיים סי' תרט"ז סק"ב) לאסור:
"ומכל מקום, נראה לי דלא ליתן להם לאכול דהוי כמאכילו נבילות בידים, ולא דמי לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דהתם האכילה אין איסור... משא"כ כאן דהאכילה בעצמה אסור והוי כנותנת לו נבילה, אלא כשאוכל אין צריך להפרישו, ועוד דהתם הוי מצוות עשה"
נבחן את מקורתיו של המגן אברהם וכמו כן נעיין אף בדברי החולקים עליו.
שיטת המגן אברהם
מקור הדברים הוא בדברי הגמרא ביבמות (קיד.). נחלקו האמוראים בשאלה האם יש למנוע מהקטן לאכול נבלות, או שמא לא. מה שנראה ברור הוא שהאכלת הקטן בנבלות ודאי אסורה. כמו כן בהמשך הסוגיה ישנו לימוד מפורש לאיסור האכלת קטנים בשקצים:
"תא שמע לא תאכלום כי שקץ הם, לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים. מאי לאו דאמר להו לא תאכלו? לא, דלא ליספו (=יתנו) להו בידים".
מכאן מסיק המגן אברהם שאף האכלת קטנים ביום כיפור אסורה כדין האכלתם בנבלות או שרצים. גם המגן אברהם מודה שהאכלת קטנים בסוכות מחוץ לסוכה מותרת, את החילוק בין האכלה חוץ לסוכה להאכלת נבלות הוא תולה בשני הבדלים:
הבדל ראשון – בעוד שביום כיפור האכילה היא מעשה אסור, הרי שבסוכות אין כלל איסור בעצם האכילה אלא רק בכך שהיא אינה נעשית בסוכה. אם כן, מובן הדבר שכאשר אדם מאכיל את הקטן חוץ לסוכה, הרי שאין לתלות בו את האחריות לכך שהקטן אינו בסוכה, וכאמור, פעולת האכילה כשלעצמה אינה מעשה של איסור.
הבדל שני – המגן אברהם עומד על כך, שרמת האיסור אותו מבצע המאכיל שונה בשני המקרים. אכילה חוץ לסוכה מהווה ביטול של מצוות עשה שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים", שונה הדבר באכילת מאכלות אסורות שבהם ישנו לאו מפורש בנוגע לאיסור האכילה.
שיטת ר"ת
כנראה שלפני המגן אברהם לא היה ספרו של אחד מחשובי בעלי התוספות, שהתייחס מפורשות לשאלה שאנו דנים בה. בספר הישר לרבינו תם (חלק התשובות נא: ב, נב:ב) ישנו דיון לגבי האכלת קטנים ביום כיפור, למסקנה מכריע רבינו תם שמותר להאכילם[1]. נברר כעת את שיטת רבינו תם, מדוע לדעתו מותר להאכיל קטנים ביום כיפור למרות הלימוד המפורש בגמרא ביבמות שאין להאכילם בשקצים, מאי שנא?
איסורי גברא וחפצא
בכיוון אחר ניתן לחלק בין שני סוגים של איסורי אכילה, ובלשון הגמרא: איסורי חפצא ואיסורי גברא. ישנם איסורי אכילה שנאסרו בעצם הדבר, דהיינו – האיסור נובע מכך שמאכל הינו רע במהותו, ביטוי לתפיסה זו הוא דברי הגמרא שאכילת החזיר מטמטמת את הלב. אך ישנם איסורים שברור שאין הדבר כך, חכמים אסרו אכילת עוף בחלב לא מצד היותו מאכל מתועב במהותו, אלא מחשש שמא יבוא לאכול בשר בחלב. באיסורים אלה האיסור הוא על האדם – הגברא, ללא כל התייחסות למאכל עצמו.
בנוגע למעמד האכילה ביום כיפור, מסתבר שמדובר באיסור 'גברא'. שכן המאכל בעצמו אינו בעייתי מאחר ובשאר ימות השנה אין איסור באכילתו, לכן נראה שהאיסור מתייחס לאדם ולא נובע מהחפץ. לאור הבחנה זו ניתן לומר שנאסר להאכיל קטנים באיסורי חפצא, שכן למרות שהם לא נאסרו בהם, הרי סוף סוף יש כאן מאכל פגום הנכנס לגופם. מה שאין כן באיסורי גברא, כמו אכילה ביום הכיפורים, כאן, מכיוון שלא חל עליהם איסור זה ממילא אין כל בעיה בהאכלתם.
אכילה כביטול מצוות עינוי
ניתן להציע כיוון נוסף הנוגע ביסודו ליסוד איסור האכילה ביום כיפור. בתורה לא נאמר במפורש שאין לאכול ביום כיפור, מה שנאמר הוא שיש להתענות, עינוי, משמעו הוא שאין לאכול ולשתות. לפי דברינו, גם איסור האכילה ביום כיפור אינו איסור לאו כמו איסור אכילת שקצים, אלא מדובר באיסור שנובע ממצוות עשה של "ועניתם את נפשותיכם". אם נחזור לדבריו של המגן אברהם, הרי שאיסור אכילה ביום כיפור הוא בדיוק כמו איסור אכילה מחוץ לסוכה ושניהם מצוות עשה. מכאן מגיע רבינו תם למסקנתו שמותר להאכיל קטנים ביום כיפור, שהרי מה שאסרה התורה בהאכלת קטנים בשקצים מתייחס רק לאיסורי לאווין
למעשה, פסק ערוך השולחן (אורח חיים, תרט"ז סק"ב) כשיטת רבינו תם, שלא כמגן אברהם.
[1] נדגיש שלא מדובר על ילדים קטנים מאוד שאצלם ישנו חשש מסוים לפיקוח נפש. במקרה כזה, גם המגן אברהם מודה שחייבים להאכילם. ההתייחסות היא לילדים שיכולים להסתדר גם ללא אכילה או שיכולים לאכול בעצמם, והשאלה היא האם מותר להאכילם.