הרמב"ם (הלכות תפילה ה, ו) פסק שאין מתפללים בחורבה כחלק ממארג כולל היכן ראוי להתפלל. וכן פסק מצד שמירת הנפש (הלכות שמירת הנפש יב,ו): "וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן".
המחבר (צ,ו) פסק שאין מתפללים בחורבה, מפני חשד ומפני המפולת ומפני המזיקים. השאלה שעלתה לדיון היא, מה להעדיף? להתפלל בדרך, או בתוך חורבה. ועפ"י הגמרא נפסק חד משמעית, שמוטב להתפלל בדרך מבחורבה, ואפילו היכן שזו חורבה שיש בה רק טעם אחד של איסור. וכיון שעדיף להתפלל בדרך, אם מתיירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים, יתפלל תפלה קצרה.