קביעת ט"ו בשבט כחג הנטיעות אינה קשורה להלכה וליסוד החג. מבחינת מסוימת, הדבר הוא בדיוק הפוך: חג הנטיעות הוא ט"ו באב, בדיוק חצי שנה מהיום (כלומר: במרחק הגדול ביותר האפשרי מט"ו בשבט), שכן זהו התאריך האחרון בו ניתן "להרוויח" שנה בדיני ערלה. אנו נראה זאת השנה באופן מיוחד - הטבע האנושי המזניח את הגינה לאורך שבע שנים, מגלה כי בשנה הבאה יהיה אסור לטעת, ואז ניכנס כולנו לקדחת נטיעות עד ט"ו באב קודם שנת השמיטה. הקביעה כחג האילנות היא חלק מחילון חגי ישראל. בשעה שבאו ראשוני הציונים לתור אחר דרכים להיות קשורים למסורת אך להפקיע את היסודות ה"דתיים" שבה ואת ההלכה מצאו דרכים שונות לעשות זאת. אחת הדרכים היא להעניק משמעות אחרת לחגים, היכולים לתפוס מקום גם בעולם חילוני. כך הופך החג ליום הטבע והנטיעות, הקופסה הכחולה היא היעד ל"תרומות" ולא הכהן המקבל תרומה גדולה, ומוקד היום הוא ב"רון בלב ובאת ביד" ולא בבחינה מדוקדקת של החנטה וקביעת גיל הפירות לגבי דיני תרומות ומעשרות.
אנו צריכים אפוא לחדש בתוכנו את המשמעות המקורית של החג. יום זה הוא יום דיני מצוות התלויות בארץ. בעיקר הוא קובע את שנת המעשר, ואכן כל הפירות שיחנטו מיום זה ואילך יהיו חייבים במעשר עני, שכן הם יהיו חלק מפירות השנה השישית, ולא ניתן יהיה להפריש מפירות שנה זו על הקודמת. עניין שני הוא כמובן חישוב שנות הערלה. כל עץ העובר את ט"ו בשבט מוסיף שנה לגילו, ובכך נקבע דינו בדיני ערלה.
משמעות זו גם מזכירה לנו כי אנו מתקרבים לשנת השמיטה. שתי מגמות יש לנו בשנת השמיטה. הראשונה והעיקרית שבהן היא להתקדם לקראת שמיטה ממלכתית. שמיטה ממלכתית אין פירושה יבוא פירות וירקות, ובוודאי שלא קנייה משונאינו ופיטום ארגוני המחבלים, או איבוד המשמעות החקלאית של הישוב בארץ. כל אלו הם פתרונות המנוגדים למצוות ישוב הארץ, ל"וחי אחיך עמך", ולעוד עניינים רבים הקשורים בכך. שמיטה ממלכתי פירושה בעיקר העמקת היסוד של "אוצר בית דין" ואכילת פירות שביעית בקדושה, שלדעת ראשונים מדובר במצווה של ממש. בשמיטה הקודמת הדבר לא הצליח והביא חורבן על חקלאים רבים - הרבה בשל העובדה שהציבור לא חפץ בפירות שביעית ולא נרתם למשימה הגדולה של שמיטה ממלכתית, ולא מעט בשל הפיכת שמירה על קדושת שביעית כדבר שהוא כמעט בלתי אפשרית, בכך שנפסקו הלכות שאינן מאפשרות חיים תקינים ביחס לקליפות הפרי וכדו. בשל כך רוב החקלאים, אפילו יראי השמיים ביניהם, אינם יכולים להתיר לעצמם לנסות שוב, והצעדים המשמעותיים לקראת שמיטה כפי שהיא צריכה להיות נסוגו אחור. האחריות על כך מוטלת על כולנו, שלא השכלנו לקדם את השביעית למקום אליו היא צריכה להגיע.
בשל כך, אין לנו ברירה של ממש אלא להמשיך ולנהוג בהיתר המכירה. היתר המכירה הוא האחריות הגדולה לכלל ישראל, לחקלאות, למצוות התלויות בארץ, ל"וחי אחיך עמך" ולעוד הרבה מאוד עניינים אחרים הקשורים בהופעת התורה בארץ. הסיבות המעודדות את השימוש במכירת הקרקעות לצורך המצווה לגויים משנות למעשה את שמו של פיתרון הלכתי זה - לא היתר מכירה יש לנו כי עם חובת מכירה. ברם, כל זה אך ורק אם נעשה כל שניתן קודם לכן כדי שלא להשתמש בסוג זה של "הערמה" הלכתית. אנו צריכים לעשות כל מאמץ כדי לקדם את שמירת השביעית מן התורה - על ידי עידוד החקלאים והקמת קרן שמיטה (מהשנה הראשונה ולא להיזכר בה בשנה השישית בלבד), על ידי שיבה לרעיון אוצר בית הדין, ועל ידי כל הדרכים המאפשרות שמירת שמיטה ממלכתית המקדמת אותנו אל דמות האומה הישראלית המלאה