היה פשוט תענוג

"איך היה, נהניתם?", כולם שואלים אותי ואת אשתי לאחר חזרתנו מימי החופש הספורים שהצלחנו למצוא בין העבודה והלימודים, המשפחה המורחבת ועבודות הבית, ובחרנו לבלות אותם הרחק בים המלח.

"כן, מאד, זה היה נצרך. אתם יודעים, צריך לרענן את הכוחות בתוך כל הטירוף בו אנו חיים. צריך לנוח קצת כדי שלא נישחק בשגרת היום-יום, כדי שיהיה כוח להמשיך בשיא המרץ, כדי..." ואני משתתק. רגע, אני חושב לעצמי, מדוע אני צריך למצוא הצדקה לחופשה הקצרצרה שלקחתי? מדוע אני נשמע כמתנצל על מעט ימי המנוחה, שנמהלו קצת (או הרבה) בבטלה על חוף הים, ברביצה בחדר הממוזג במלון ובתנועה דו-סטרית בין הברכה לחדר האוכל? מדוע שלא אומר "כן, היה נפלא, הנופש היה פשוט תענוג וחבל שהוא נגמר".

חבל שהוא נגמר? אני גוער מיד בעצמי, מה פתאום חבל שנגמר? איזו משמעות יש לחיים אם את כל זמננו נבלה בנופש?! הנופש צריך להיות מדוד, מחושב ובעיקר קצוב, שיספיק לרענן אותנו אך מצד שני שלא יכניס לנו דמיונות של תענוגות מפוקפקים, אני ממשיך ומטיף. היה שמח בו, אך גם שמח שהוא תם.

מה פתאום חבל שנגמר? (צילום: amishah-cc-by-nd)

ותענוג?! אני מהרהר, מי בכלל מרשה לעצמו לדבר במילים שכאלו? את המילה הזו אני מכיר רק מהקשרים של חטאים, תאוות ועוונות. ומה לבחור דתי בדיבורים על תענוגות? אתה רואה איך כבר הנופש קלקל אותך? אני מגחך לעצמי ופונה מיד למחשב, להמשיך ובעיקר להשלים את העבודה הרבה שהצטברה לי במשך מעט ימי החופש.

אבל המחשבה לא נותנת לי מנוח. הרי נהניתי כל כך, התענגתי מכל רגע, כל כך רציתי שזה ימשיך ולא ייפסק, ומדוע שאתכחש לתחושותיי? אך מצד שני, מה לתענוגות בעולמי הדתי?

האדם לא נברא אלא להתענג

והנה אני נזכר בפתיחתו המפורסמת של הרמח"ל לספרו מסילת ישרים: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל בכל ימי חייו. והנה, מה שהורנו חכמינו ז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג...", והמחשבות עטות עלי. רגע, גם חכמינו מדברים על התענוג. ולא זו בלבד, התענוג הוא התכלית שלנו! מסתבר כי גם הדת לא רואה את התכלית בעבודה ועמל מאומץ. מסתבר כי גם היא לא מחפשת תכליות עד אין קץ. מסתבר שגם הדתיים בסופו של דבר רוצים רק ליהנות ולא מעבר לזה. מסתבר שבדיוק כמו החילוני שרוצה ליהנות בחייו, כך למעשה גם אנחנו, הדתיים - הדוניסטים מובהקים.

אז למה אני כל כך חרד מלהודות בתענוג שלי? מדוע אני מרגיש את הצורך למצוא לו תכליות?! מדוע המילה עונג מהווה בשבילי מילה גסה?!

אני ממשיך ונזכר בדברי הרמח"ל: "...אלא להתענג על ה ולהינות מזיו שכינתו... ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא". אתה רואה?, המחשבות הולמות בי, אין תענוג בעולם הזה. הכול קיים רק בעולם הבא. הרמח"ל רצה שתעבוד כל חייך, שתמיד תהיה במציאות של עמל כדי שתזכה בעונג המיוחל. וזה לא רק הרמח"ל. גם הרמב"ם מדבר על התענוגות השכליים, וגם הזוהר מדבר על העולם הבא כ"עלמא דעינוגא". כולם מדברים על עונג טובו של השי"ת דווקא ולא על תענוגות ארציים שחווים בים המלח. אני משתתק בשנית.

אלא להתענג על ה (צילום: Micky -cc-by-sa)

אבל המחשבות ובעיקר ההרגשות לא נותנות לי מנוח. למרות הכל, באמת נהניתי. לא חשבתי בכל רגע נתון על רענון כוחות ולא התבוננתי בכל עת כדי לקצוב את זמן ההנאה שלי - פשוט נהניתי כי נהניתי. אז מה המשמעות של התענוגות הללו? החוטא נהייתי? אולי השנה כן אצטרך לקיים את מנהג אמירת הסליחות שנוהגים בני הישיבה לומר לאחר בין הזמנים?

חציו לה וחציו לכם

אבל מצד שני אינני חוטא. חוויותיי ותענוגותיי לא היו חלק בלתי נפרד מחווייתי הדתית. נכון, לא אמרתי על כל חזיון יפה "מה רבו מעשיך ה" אבל בהחלט הרוגע והשלווה שניסכו בי במהלך החופשה היו מבחינתי "מעין עולם הבא". לא הרגשתי טעם חטא בדבר!

ואני ממשיך ונזכר בדברי התורה שהבטיחה לנו בייעודיה שלווה ורוגע, מנוחה מכל עמל, פריחה ושגשוג - והכל גשמי. אני רואה שהיא לא הציגה זאת ככלי וכאמצעי לעבודת ה נוספת, או כתענוג רוחני. התורה מציגה בפשטות את העונג הגשמי כשכר, וכתוצאה של מעשי המצוות. וככזה תכליתו היא רק בעצמו. אין מטרתו של התענוג אלא בהיותו מקור לעונג.

ואני פותח את התלמודים וקורא על הימים הטובים שצריכים לנהוג בהם "חציו לה וחציו לכם", על השבתות שיש להתענג בהן בשלוש סעודות ובכל טוב, ואני תמה לעצמי, ומדוע שחופשתי גם היא לא תהיה חלק ממערך התענוגות הללו? מדוע שהחופשה לא תהיה מעין עולם הבא שמזכיר לי באמת להיכן אנו חותרים, ומה בסופו של דבר התכלית שלנו?

אם א-להים הוא מקור הטוּב כולו, אז כל התענוגות שאנו חווים ביום יום הם ביטוי שלו. מדוע שנוציא אותו משם? במקום להתבונן במציאות כפי שהיא ולהודות בטוּבה אנו מדחיקים אותה אל עבר זמנים בלתי ידועים ורחוקים. הגיעה העת בו נודה במה שאנו חשים כל הזמן, שבטוּב הא-להי ניתן לחוש כאן ועכשיו: בפרח הפורח, בחיי השלווה והרוגע, בטכנולוגיה המפותחת, וכן, גם ביכולת שלנו לצאת לחופשה, לנוח ולהתענג.

אז איך היה בחופשה?, אני מחייך לעצמי, היה פשוט תענוג.