ראשי פרקים
ד. וירב בנחל - על עסקי הנחל. 12
ה. שאול והמצוה להקים את התורה. 14
א. מה יש מעבר ללמוד וללמד?
מצות תלמוד תורה היא מהמצוות המקיפות את האדם בכל שעותיו, בכל ימיו. "והגית בו יומם ולילה[1]" לא משאיר רגע בחייו של איש ישראל שהוא פנוי מהמצווה הזו, שהוא מנותק מהקדושה המיוחדת של תורה. למעט ט' באב וערב יום הכיפורים לא יימצא כמעט היתר לבטל ולו רגע מהזמן הפנוי, שלא תתחייב עליו בתלמוד תורה[2]. אולם מעבר למצוה ללמוד, הרי קיימת המצוה ללמד תורה [3]לאחרים :"ושננתם לבניך", ומעבר למצוה ללמוד וללמד הרי קיימת המצוה לשמור ולעשות ולקיים, והנה אנחנו מוקפים באור הגדול של תורה בכל ימינו ללא רגע בטלה מהם. וכך אנו אומרים בתפילת אהבת עולם המקדימה לקבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע:
אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו, ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה
המתבונן בתפילה זו, יבחין עד כמה גדולה ועמוקה היא החובה הזו, עד כמה היא חודרת ומקיפה את כל ערך חיי האדם, גם בעבודתו השכלית - להבין ולהשכיל, גם בעבודתו הרגשית - לשמור ולעשות, וגם בעבודתו הנפשית באישיותו הקבועה - ולקיים. תלמוד תורה קיומה ועשייתה דורשות את מילוי כל מציאותו של האדם, בכל חלקיו. וזוהי מצוה המוטלת על כל איש ישראל, כל אחד לפי גודל כשרונו ויכולתו.
ונדמה שאין עוד תחום שאיננו מואר מאור החיוב של תורה, אולם במעמד הר גריזים והר עיבל, כשעומדים חצי ישראל בהר גריזים וחציו בהר עיבל, והכהנים והלויים עומדים ביניהם בשכם, אחרי שמסיימים הלויים לומר את כל ה"ארורים", מוזכר בסוף המעמד "ארור" אחד נוסף:
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותה ואמר כל העם אמן (דברים כ"ז, כ"ו)
שמענו שיש ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים - אך מהו להקים? האם הכוונה ארור מי שלא יקיים את התורה, או שאולי יש כאן חובה חדשה הנוגעת לתורה ולהארתה עלינו?
ומעבר לשאלה מה משמעות הביטוי "יקים", נצטרך להתבונן מדוע נכנס עניין זה דווקא במעמד הר גריזים והר עיבל, כחלק מהארורים, ולא נכנס ככל מצוות עשה הרגילות במקומם המתאים, מדוע מי שלא יקים נכנס בכלל ארור יותר ממי שלא לימד, או לא עשה?
נחלקו הראשונים בהבנת פסוק זה ומשמעותו:
רש"י (דברים כ"ז כ"ו) כתב: "כאן כלל כל התורה כולה וקיבלוה עליהם באלה ובשבועה". והבין הרמב"ן בדבריו שכל העובר על כל אחת ממצוות התורה כלול בארור זה, שהרי לא קיים אותה, ולפי זה לא יקים משמעו - לא יקיים[4], וכל העובר בכל עבירה הרי בהכרח שאיננו מקיים, ונכלל ב"ארור אשר לא יקים". אולם הרמב"ן (שם) עצמו חולק על הבנה זו, וכותב בפירושו הראשון על דרך הפשט:
ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בליבו, ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאוותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה אינו בחרם הזה..."[5]
לדברי הרמב"ן, מי שנכשל באיסור, אפילו איסור חמור, עדיין איננו בכלל ארור, מפני שמאמין בתורה ומצוותיה, ואיננו כופר בעצם המצווה או בנותנה וחשיבותה, אך אם עבר אפילו איסור קל מתוך מרידה והתרסה, נכלל בארור זה.
ולפיכך, בא הארור להוסיף בחינה כללית על כל מצוות התורה, מי שלא מקיימן מתוך מחשבה שהיא איננה מצוה מאת ה' או שאיננה חשובה אצלו, מעבר לאיסור שעבר, הרי הוא בכלל ארור, ואיננו חלק מהברכה של ישראל.
ב. הגבהה וגלילה
חידושו הגדול של הרמב"ן בביאור "ארור אשר לא יקים", נוגע למנהג כל בתי הכנסת אחר קריאת התורה, והוא על פי הברייתא במסכת סופרים:
ואחר כך מגביה את התורה ואומר: אחד אלוקינו גדול אדוננו קדוש ונורא שמו לעולם ועד. ומתחיל בנעימה ואומר ה' הוא האלוקים, ה' שמו, ואחריו עונין אותו העם וחוזר וכופלו ועונין אותו פעמים.
מיד גולל ספר התורה עד שלושה דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל האנשים ולנשים לראות הכתב ולכרוע ולומר: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל... (פרק י"ג הלכות י"ג-י"ד)
מנהג דרבנן זה הנהוג אצלינו בהגבהה וגלילה, כולל הגבהת הספר בעודו פתוח בפיסקה שאותה קוראים היום בתורה, והקהל רואה את האותיות: "שמצוה לכל האנשים ולנשים לראות הכתב ולכרוע..." ההגבהה היא צורך הציבור, כדי שכולו אנשים ונשים, לראות הכתב. אין מדובר כאן במצוות תלמוד תורה, שהרי נשים פטורות מכך, זו מצוה מיוחדת מדרבנן, לראות הכתב ולכרוע. מה משמעות מצוה זו, ומה חשיבותה?
כותב הרמב"ן, בביאורו בדרך אגדה ל"ארור אשר לא יקים":
ואמרו על דרך אגדה: זה החזן שאינו מקים ספר תורה להעמידן כתקנן שלא יפולו.
ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הציבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' וכן נוהגין.
חידוש גדול טמון בדברי הרמב"ן, גבאי בית הכנסת שאיננו מגביה את ספר התורה באופן שכולם יכולים לראות האותיות הרי הוא בכלל ארור. הגבהת ספר התורה לעיני כל הציבור, באה לחבר את התורה ואותיותיה עם הציבור, באחריותו של הגבאי, של הרב, של דולי הציבור ומי שיכול להגביה את התורה לעיני כל העם, כדי שיראו כדי שיתחברו. אמנם הארור הוא דאורייתא, וההגבהה והגלילה הם מדרבנן, אך הרמב"ן קובע כי הארור נאמר על כגון זה, שחייב להראות את העם האנשים והנשים את התורה, והוא משאיר אותה גלולה, ולא מגלה התורה ברבים הרי הוא ארור.
ארור אשר לא יקים הוא דין חדש באחריות שיש לישראל ככלל וכפרט על התורה, יש מצוה ללמוד, ויש ללמד ולשמור ולעשות, אך כאן מתחדש משהו אחר, יש לנו חובה להקים את התורה, להראות התורה לציבור, להפוך את התורה לנקודת המוצא של סדר החיים הציבוריים והפרטיים שלנו.
מי שלמד ולימד אך לא לקח אחריות על הופעת התורה ברובד הציבורי, וזאת למרות שיכול היה להקים הרי הוא בכלל ארור, אף שלימד תורה גם לאחרים. המנהג בכל בתי הכנסת להגביה את התורה איננו חלק מתלמוד תורה, אף על פי שעדיף לקרוא את האותיות שרואה, אין זה חלק מלימוד או ידיעת התורה, זו המצוה להיות אחראי על התורה, להיות אחראי על הופעת התורה בציבוריות שלנו, להיותה מנווטת את דרכנו ונר לרגלינו,
וממשיך הרמב"ן:
ובירושלמי בסוטה[6] ראיתי: אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת? רבי שמעון בן יקים אומר: זה החזן. רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה בית דין של מטן. דאמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל: על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים.
אמר רב אסי בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור.
ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה.
ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זה ארור, וזה קרוב למה שפירשנו.
מחדד הרמב"ן וקובע, כי האחריות להוציא אל הפועל את הופעת התורה הציבורית, תורה בהמון, היא קודם כל על הממונים על הציבור, סנהדרין והנשיאות, ולכן כשיאשיהו המלך פותח את ספר התורה הוא קורע את בגדיו, מפני שהוא מבין את גודל המשימה המוטלת עליו בהיותו מלך. אולם לא רק המלך מצווה בכך, כל מי שבידו להחזיק ולא החזיק, ל מי שבידו להקים ולא הקים, הרי חיסר באחריותו על התורה, ועלול חלילה להיות חלק מהארור.
אולי זו גם הסיבה שהחיוב הזה להקים, לא מופיע כחלק ממצות עשה של תלמוד תורה, הוא מופיע בנפרד במעמד הכניסה לארץ ישראל. המצוה הזו מקבלת משמעות בהיות עם ישראל חי כממלכה עצמית, אז ביתר שאת מתחדדת המצוה להקים את התורה. ומייד בכניסתם לארץ קובעים ישראל במעמד הר גריזים והר עיבל: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזו לעשות אותה ואמר כל העם אמן".
שמעתי מרבותיי שזו גם הסיבה לסדר ההלכות בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם, הרמב"ם הפותח בדרך כלל את הלכותיו ביסוד החיוב מתחיל בהלכות תלמוד תורה באופן שונה: בהלכה א' קובע הרמב"ם את החיוב של האב ללמד לבנו תורה, ובהלכה ב' את החיוב ללמד את בן בנו, ואת בן חברו תורה, ובהלכה ג' חייב לשכור מלמד לבנו, ועוד. ורק בהלכה ח' מתחיל הרמב"ם :"כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים....". והכל שואלים, הרי כך היה ראוי להתחיל את הלכות תלמוד תורה, בחיוב ללמוד, ומדוע הרמב"ם שינה את הסדר? אולם חיוב התורה מתחיל אצלינו לא מהלימוד האישי, אלא מהאחריות על התורה, קודם כל עלינו לדעת שיש לנו אחריות על הופעת התורה, ומתוך כך הלימוד ומתוך כך ה"ללמד".
ג. שאול המלך הצדיק - נכשל?
האחריות על הקמת התורה, מופיע בדברי החתם סופר כהסבר מופלא לפרשת חטאו של שאול המלך בעמלק, ננסה להתבונן בפרשה זו ובהסבר החתם סופר למשמעותה:
שאול מלך ישראל הוא שאול המלך הצדיק הנשאר בתמותו ושלמותו עד יום מותו, הוא אחד משמונה נסיכי אדם, מי שהקב"ה בכבודו ובעצמו מתגאה בו ואומר: "ראו בריה שבראתי בעולמי[7]". ותואר זה כמו התואר "שאול בחיר ה'[8]" ניתן לו בסוף דרכו ואחרי החטא שבעמלק. ובכל זאת צריך להתבונן כיצד מלך צדיק כשאול טועה בדבר פשוט.
כך לשון הפסוקים:
א וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל אתִי שָׁלַח יְדוָד לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְדוָד: ב כּה אָמַר יְדוָד צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר-עָשָה עֲמָלֵק לְיִשְרָאֵל אֲשֶׁר-שָם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלתוֹ מִמִּצְרָיִם: ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלא תַחְמל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד-יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶה מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר:
הציווי ברור, מפורט, ידוע וכולל הכל. שמואל מזכיר לשאול שאחריותו כמלך היא לקיים את המצוה הידועה של "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים"[9]. ושמואל מפרט שהמצוה להרוג את עמלק כוללת גם את בעלי החיים השייכים לעמלק, ובוודאי כוללת כל זרע[10] עמלק האנושי. אין זו מצוה חדשה, היא הרי נזכרת בתורה כמה פעמים, והיא חלק מהמצות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ.
ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת-הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶרֶת אֲלָפִים אֶת-אִישׁ יְהוּדָה: ה וַיָּבא שָׁאוּל עַד-עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: ו וַיּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן-אסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: ז וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת-עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם: ח וַיִּתְפּשֹ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק חָי וְאֶת-כָּל-הָעָם הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב: ט וַיַּחְמל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג וְעַל-מֵיטַב הַצּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב וְלא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אתָהּ הֶחֱרִימוּ:
שאול אמנם אוסף את העם, נלחם בעמלק והורג כמעט את כולם, אך הציווי בודאי לא מתקיים במלואו, הכתוב מציין במפורש : אגג מלך עמלק הושאר, מיטב הצאן והבקר והמשנים, הכרים וכל הטוב הושארו. צו ה' לא קויים במלואו, והכתוב מדגיש שהחומלים על עמלק היו "שאול והעם", יש גם לשאול חלק בחמלה על עמלק.
וכבר כאן יש להקשות ולשאול: מדוע שאול משאיר חלק מעמלק? מדוע המלך הצדיק כשאול המלך לא מוציא את דבר ה' אל הפועל במלואו? דוקא שאול המקיים את דברי שמואל, ושומע דבר ה' יחטא בדבר פשוט כל כך?
י וַיְהִי דְּבַר-יְדוָד אֶל-שְׁמוּאֵל לֵאמר: יא נִחַמְתִּי כִּי- הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת-דְּבָרַי לא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל-יְדוָד כָּל-הַלָּיְלָה: יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמר בָּא-שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסּב וַיַּעֲבר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל:
הקב"ה מודיע לשמואל הנביא על תום כהונת שאול המלך, שהוא מינויו של שמואל. אין הוא מגלה לשמואל במה חטא[11] שאול, שמואל לא יודע ששאול השאיר את אגג ומיטב הצאן, אך הקב"ה הודיעו ששאול חטא בעמלק, ושחטא זה מפקיעו מן המלכות. הצער של שמואל הוא כבד, הוא זועק כל הלילה וימשיך להתאבל גם אחר כך על שאול, עד שיאמר לו הקב"ה: "עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל"[12]. כעין אב המתאבל על בנו, כך מתאבל שמואל על יציר כפיו, ומתקשה להנחם על אובדן מלכותו הטהורה של תלמידו.
יג וַיָּבא שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל וַיּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַידוָד הֲקִימתִי אֶת-דְּבַר יְדוָד: יד וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל-הַצּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנכִי שׁמֵעַ: טו וַיּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבחַ לַידוָד אֱלקֶיךָ וְאֶת-הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ: טז וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדוָד אֵלַי הַלָּיְלָה וַיּאמֶר לוֹ דַּבֵּר: יז וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם-קָטן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ ראשׁ שִׁבְטֵי יִשְרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְדוָד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְרָאֵל: יח וַיִּשְׁלָחֲךָ יְדוָד בְּדָרֶךְ וַיּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אתָם: יט וְלָמָּה לא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְדוָד וַתַּעַט אֶל-הַשָּׁלָל וַתַּעַשֹ הָרַע בְּעֵינֵי יְדוָד: כ וַיּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְדוָד וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי יְדוָד וָאָבִיא אֶת- אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת-עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבּחַ לַידוָד אֱלקֶיךָ בַּגִּלְגָּל: כב וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַידוָד בְּעלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמעַ בְּקוֹל יְדוָד הִנֵּה שְׁמעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְדוָד וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ:
תגובת שאול מפתיעה. הוא יודע את צו ה', הוא יודע שהשאיר את אגג ומיטב הצאן, הוא יודע כי הקב"ה דיבר עם שמואל ואמר שחטא, ובכל זאת מתעקש לומר שקיים את דבר ה'. כיצד ניתן להסביר את התכחשותו של שאול לחטאו, הרי הוא מאמין בשמואל כנביא אלוקים, כיצד הוא ממשיך לטעון בלהט כי קיים את דבר ה' בעוד ברור לכל כי חטא? הרי צו ה' היה ברור - מאיש ועד אישה משור ועד שה, ושאול לא עשה זאת, האם ינסה שאול להכחיש את הידוע לכל?
שאול יבין שחטא רק כאשר ייאמר לו במפורש:"וימאסך ממלך" - השורש מאס, אין ממנו חזרה[13], עכשיו יודע שאול כי חטא, והוא מודה על אשמתו ומקווה לתשובה, אלא ששמואל מודיעו שגזר הקב"ה עליו שאין הוא חוזר למלכותו. דיון זה שבין שאול לשמואל דורש התבוננות מעמיקה, מדוע שאול המלך השומע דבר ה', ומקבל דברי שמואל מתעקש שלא חטא כשברור שחטא, מדוע הוא ממשיך גם כששומע שהקב"ה דיבר עם שמואל לא מרפה מטענתו.
כד וַיּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-יְדוָד וְאֶת-דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: כה וְעַתָּה שָא נָא אֶת-חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַידוָד: כו וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת-דְּבַר יְדוָד וַיִּמְאָסְךָ יְדוָד מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְרָאֵל: כז וַיִּסּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: כח וַיּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְדוָד אֶת-מַמְלְכוּת יִשְרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָ: כט וְגַם נֵצַח יִשְרָאֵל לא יְשַׁקֵּר וְלא יִנָּחֵם כִּי לא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: ל וַיּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי-עַמִּי וְנֶגֶד יִשְרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַידוָד אֱלקֶיךָ: לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַידוָד:....
אין תשובה מועילה לחטא שאול, לא תשובת שאול, ולא תפילותיו הרבות של שמואל לא יכולים להחזיר את הגזירה האלוקית על שאול ממקומה, שאול וביתו נידחים מהמלוכה. ואף על פי ששאול כעת ממשיך במלכותו, אין זו אלא מלכות זמנית עד שיגיע זמנו של דוד.
דוקא שאול בחיר ה' יטעה בטעות כה חמורה? אולי כדי להדגיש את חומרת השאלה נזכיר את דברי חז"ל על הפסוק בתהלים (פרק ז', א') :"שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני", ומסבירה הגמרא (מו"ק ט"ז, א') שזוהי שגיאתו של דוד, טעותו שטעה כשרצה לומר שירה על מפלת שאול, וכדברי הרב בשמונה קבצים:
שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק... (קובץ א' פיסקה תמ"ד)[14]
שמואל חוזר ומשתחוה עם שאול לפני ה', אולם אין לבבו שלם עם שאול ובגלל צערו על שאול, לא יראה את פניו יותר.
ד. וירב בנחל - על עסקי הנחל
הדיון סביב פרשת חטא שאול מובא בכמה מקומות בדברי חז"ל, כחטא שמתחיל מבעיה מוסרית, הן במחיית עמלק והן בפרשיות הקרבנות בכללן.
וירב בנחל. אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכיתה את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה. ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו? יצאה בת קול ואמרה : אל תהי צדיק הרבה. (יומא כ"ב ע"א)[15]
שאול, לדברי הגמרא, מתמודד רוחנית ומוסרית עם מצוות מחיית עמלק, ומתקשה בביצועה. האם מוסרי להרוג גם את הקטנים, האם מוסרי להרוג גם את הבהמה? ושאלת שאול באה מתוך הערך שמייחסת התורה לחיי אדם כפי שמתברר בפרשת עגלה ערופה, שבה בגלל נפש אחת שנמצאה ללא רוח חיים מטריחים את זקני ירושלים[16] ושוחטים עגלה בנחל שלא ייזרע, וכל זה על נפש אחת, על כל עם עמלק על אחת כמה וכמה?
צריך להוסיף: בתקופה הזו העם עמלקי יושב בשקט ולבטח במקומו, הוא לא נלחם בישראל, אין ביניהם מתח כל שהוא, ולהחרים את עמלק נראה בלתי מוסרי, בפרט שהחובה היא להרוג את העם העמלקי כולו, כולל ילדיו ונשיו.
אך קשה לקבל את דברי חז"ל כפשוטם, הייתכן ששאול המלך מתלבט לגבי מידת מוסריותה של מצות ה'[17], האין הוא יודע את מהותו של עמלק, האם אין אמונו בשמואל מספיק כדי לקיים המצוה כמאמרה? מדוע מתלבט שאול במצוה כה ידועה וכה ברורה בתורה?
אולם אין זה הקושי היחידי בפרשה זו, שהרי כבר הזכרנו ששאול מתעקש כי הוא אכן קיים את דבר ה' בשלמות, וכך הוא אומר לשמואל אפילו כשהנביא מדבר אליו מתוך דבר ה'.
ה. שאול והמצוה להקים את התורה
את המפתח להבנת שאול ודרך התנהגותו, מבאר רבנו ה"חתם סופר", בדרשותיו[18]:
"ויאמר שאול אל שמואל ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'", וה' אמר לשמואל: "כי שב מאחורי ואת דברי לא הקים" . ויש להקשות: למה כפל הלשון, די באומרו כי שב מאחרי?
ראשית מדייק החתם סופר בלשון הכתוב: גם בדברי ה' לשמואל "את דברי לא הקים", כמו גם בדברי שאול לשמואל "הקימותי את דבר ה'", הלשון להקים חוזרת, והכפילות בין "שב מאחורי", ו "ואת דברי לא הקים" דורשת גם היא הסבר.
ומוסיף החתם סופר ומקשה על ההתלבטות של שאול במחיית עמלק:
וקשה על שאול בחיר ה' שלמד ק"ו לעקור דברי תורה, הלא מחוייב מן התורה לשמוע לנביא, ואם לאו חייב מיתה.
ואת ההסבר לפעולת שאול תולה החתם סופר במצוה שהזכרנו לעיל להקים את התורה.
ויש לומר דהנה מוטל עלינו להקים דברי תורה ביד אחרים, שנאמר: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה". ודרשו חז"ל, והובא ברמב"ן שם בשם ספרי: למד ולימד וקיים ועשה ויש בידו להקים ולא הקים עליו נאמר ארור...
ומכלל ארור נשמע ברוך להמתאמץ להעמיד ולהקים התורה ביד אחרים...
ומכאן לומד החתם סופר שלעיתים כדי להקים את התורה יש לבטל עשה בשב ואל תעשה, כדי לקיים קדושת שבת מתבטלת תקיעת שופר כשחל ראש השנה בשבת, ודוגמאות נוספות. וזאת מתוך החיוב של "יקים את התורה".
ומכאן להבנתו של שאול המלך במצוה זו:
ונראה דשאול היה שומע דברי העם שמתרעמים ודרשו ק"ו על עסקי נחל, והיה זה בעיניו לחילול השם במה שהמון עם מתלוננים ויבואו על ידי זה לשנוא דדרכי התורה ולתעבם ולדבר בה' ומשיחו, באומרם שמצות התורה היא להרוג אנשים זכאים, וסבר הוא שטוב לעבור בשב ואל תעשה ולעשות סייג כדי לאהב את התורה שעל ידי זה יקיימו אותה...
לא שאול הוא המתלבט במצות מחיית עמלק, שאול שומע את הרינונים של צבאו בדרך לקרב, הוא כמלך רואה אחריות שהתורה תהיה נאהבת בעיני הציבור, והוא חש שמלחמת עמלק מחלישה את דמותה של התורה בעיני הציבור הרחב. דוקא כמלך צדיק, המבקש להנחיל את התורה לציבור הוא חרד להופעתה של תורה, לצורת קליטתה בציבור, ולכן הוא מבקש לבטל חלק מהמצוה כדי לקיים את התורה כולה. ולכן כששמואל מגיע אל שאול, שאול לא אומר שביצע את דבר ה' בשלמות, הוא יודע שלא. שאול טוען "הקימותי את דבר ה'", כל מה שעשיתי היה כדי להקים את דבר ה'. ולמרות ששמואל יטען שהוא השאיר צאן ובקר וכרים ואת אגג, ימשיך שאול לדבוק בטענתו כי כך אחריותו להקים את דבר ה'.
אולם שמואל חולק עליו, כך לא מקימים את התורה:
אבל באמת טעה בזה אדרבה אם נותן להמון מקום שלמראה עיניהם ישפטו על דיני התורה, על ידי זה יהיה ביטול התורה לגמרי, היום לא יבינו זה ולמחר זה ויתבטלו מהתורה, אלא אדרבה צריך להחזיק בעיניהם שאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות[19] ואדם שכלו קט מלהבין. וזה הוא הענין שאול אמר לשמואל: ברוך אתה לה' הקימותי דבר ה', בזה שעבר בשב ואל תעשה הקים התורה. אבל השי"ת היודע דרכי בני אדם אמר כי שב מאחרי...
ויכוח עקרוני קיים בין שאול לשמואל, שאול יודע את אשר צווה, ורוצה לקיים המצוה בשלמותה, אך חובתו כמלך היא להקים את התורה ולכן משאיר את עמלק כדי לא להשניא את התורה בציבור רחב. שמואל דורש ממנו לקיים המצוה בשלמותה, ולא זו הדרך להקמת התורה[20].
ו. סיכום
במעמד הר גריזים והר עיבל, עם כניסתם של ישראל לארץ, עומדים כל ישראל ומקבלים עליהם להקים את התורה. הקמת התורה איננה רק קיום התורה, לימודה והעברתה לדור הבא, שזה בודאי חשוב מאד.
הקמת התורה היא הופעתה של התורה כמרכז חיי האומה, כעמוד השדרה הלאומי שכל חיזוק הגוף בנוי עליו.
כך צריך הקורא בתורה להגביה אותה, על מנת שכל הציבור יוכל להיות סופג את עולמה ופנימיותה של תורה, אפילו רק למראה האותיות, אבל זו חובתו של הגבאי.
אמנם צריך להיזהר שלא לבטל התורה בשביל לחבבה, ושאול כן טעה בזה, אך לימדנו עד כמה חשובה היא עבורנו מצוה זו.
בסיום הדברים מצאתי בספר "אם הבנים שמחה[21]" מה שחידש להלכה מתוך לימודו את חיוב הקמת התורה:
ועוד כבר הבאתי לעיל את הירושלמי דבבא בתרא (פ"ח ה"ב) שדימה את מצות ירושת הארץ למצות ירושת התורה, כי בשניהם נאמר מורשה..... והנה עיין רמב"ן (לדברים ל"ג, ד') שכתב שהתורה היא ירושה של קהילת יעקב ולא ירושה של יחידים מבני ישראל. ובספר משנה שכיר... הוריתי הלכה מעשה מכח דברי הרמב"ן הללו שאין יוצאים ידי חובת מצות קיום התורה כדכתיב: ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, עיי"ש ברמב"ן דקאי על קיום התורה מדור דור, באם יחידים שוכרים מלמד ויחידים משלמים לו שכר, כי הוא מצוה של קהילת יעקב לדברי הרמב"ן הנ"ל, והוא עסק ציבורי ולא עסק הפרטים, על כן צריך לשלם להמלמד מתוך קופת הציבור
המצוה להקים את התורה תתקיים רק כאשר תבוא לידי ביטוי באופן הציבורי, ומתוך כך התשלום חייב להיות ציבורי ולא אישי[22].
[1] יהושע א', ח'
[2] רמב"ם הלכות ת"ת פ"א ה"ח -י"ג, "וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד, דכתיב והגית בו יומם ולילה..." תוס' ברכות י"א ע"ב ד"ה שכבר. ועיין עוד נפש החיים שער ד' פרק ל"ג.
[3] סנהדרין צ"ט ע"א "תניא היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה זה הוא דבר ה' בזה", ובעניין החוב ללמד תורה לאחרים יעויין בספר שערי תלמוד תורה להרב יהודה לוי שער ב' פרק ב' בהרחבה.
[4] ועיין תרגום אונקלוס שמשמע ממנו שיקים הכוונה יקיים.
[5] יעויין בדברי הספורנו "שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם אבל תהיה איזו מצוה מהם לבטלה אצלו והוא החשוד לדבר אחד"
[6] ירושלמי סוטה פרק ז' הלכה ד'
[7] ויקרא רבה כ"ו, ז'
[8] שמואל ב' כ"א , ו'
[9] דברים כ"ה, י"ט
[10] "שלא יניח נין ונכד של עמלק, ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים, שלא יאמרו גמל זה של עמלק " (ספרי סוף פרשת כי תצא)
[11] כך מסביר המלבי"ם
[12] שמואל א' ט"ז, א'
[13] כעין הכתוב בסיומה של מגילת איכה: "כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" וכהסבר חז"ל אם מאסתנו אין תקנה, אם קצפת השיבנו.
[14] עיין שם בדברי הרב, שמסביר שאמנם הארה נשמתית של שאול גדולה יותר אך למלוכה אנו זקוקים לדוד דוקא, שרק הוא זה שיכול להעלות את העולם מחשכתו.
[15] ויעויין גם במדרש קהלת רבה פרשה ז' פיסקה ט'
[16] "ויצאו זקניך ושופטיך - מיוחדים שבזקניך אלו סנהדרין הגדולה" (רש"י לדברים כ"א, ב' בשם הגמרא בסוטה מ"ד, וסנהדרין י"ד)
[17] "כך הוא חוקי התורה, באמת אין לשבח מצות עשה של כיבוד אב ואם שהוא מדת החסד, יותר ממצות עשה של מחיית עמלק או איבוד עיר הנידחת שהוא אכזריות, ושניהם אינם אלא חוקים וגזרות מנותן התורה ית' ..." הנצי"ב בהרחב דבר לשמות כ', י"ב על מצוות כיבוד אב ואם ובהרחב דבר אות א' שם.
[18] תורת משה לשבת זכור ד"ה ויאמר שאול אל שמואל
[19] שמואל א', ב', ג'.
[20] עיין גם בדברי ה"בן יהיוידע על יומא כ"ב ויש בדבריו לכאורה השלמה לדברי החתם סופר
[21] להרב ישכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד , פרק שלישי אות ע"ד עמ' רע"ו
[22] יעויין משפטכהן סימן קכ"ד