משה זליגמן היה מוכר ספרי קודש וותיק בעירו. במשך השנים, הוא בנה לעצמו קהל לקוחות מכובד שהיו קונים אצלו את הספרים. הוא היה מוכר במחירים הוגנים, והשירות היה טוב מאוד. גם תלמידי הישיבה שבעירו היו קונים אצלו את הספרים שהיו צריכים ללימודיהם. וכיוון שמשה היה אוהב תורה, היה מוכר להם במחיר העלות שלו + 10% בלבד - מחיר נוח להפליא.
אולם, בתחילת שנת הלימודים האחרונה, הופתע משה לגלות, שאף תלמיד לא פנה אליו לרכישת ספרים. הוא התעניין בישיבה מדוע לא פונים אליו, וגילה, כי אחד מתלמידי הישיבה, אלימלך אזולאי פנה ישירות אל ספק הספרים של משה, ושיווק לתלמידי הישיבה את הספרים במחיר עלות בלבד. אלימלך לא עשה את הדברים לשם רווח - כל כוונתו היתה לשם שמים, על מנת להקל על תלמידי הישיבה לקנות ספרים. אולם בפועל, הוא פגע קשות ברווחיו של משה.
משה פנה אל אלימלך, בבקשה שימנע מלמכור את הספרים, ואלימלך אמר שהוא חושב שטובת התלמידים קודמת לטובתו של מוכר הספרים. השניים הסכימו לפנות אל בית הדין שיפסוק להם.
בית הדין פסק לטובתו של מר זליגמן, ואסר על אלימלך אזולאי להמשיך ולמכור את הספרים.
נימוקי פסק הדין: בגמרא במסכת בבא בתרא (דף כא עמוד ב) מבואר, שבן עיר יכול לעכב על בן עיר אחרת מלפתוח בעירו של הראשון עסק מתחרה. הטעם הוא משום שהשני גורם לראשון הפסדים בעבודתו, אולם הוא אינו יכול לעכב על בן עירו מלפתוח עסק מתחרה. הר"י מיגש כותב, שגם לבן עיר אחרת מותר לפתוח עסק מתחרה, אם הוא מוריד מחירים, משום שתחרות במחיר מועילה ללקוחות.
לאור זאת, היה נראה שהצדק עם אלימלך. אולם, הרב יחיאל מיכל עפשטיין כתב בספרו הנודע ערוך השולחן שההיתר לבן עיר אחרת לפתוח עסק מתחרה הוא רק כאשר הסוחרים שבעיר אכן יכולים להתחרות במחירים, אחרת מדובר בתחרות שאינה הוגנת.
במקרה שלפנינו, אלימלך אזולאי מוכר ללא רווח כלל. הוא עצמו אינו עוסק במכירת ספרים, ולכן הוא לא נפגע ממכירה ללא רווח, אולם משה אינו יכול להתחרות בו. למעשה, מתוך כוונות טובות, וכמובן שלשם שמים, אלימלך מתחרה בצורה שאינה הוגנת.
העקרון שאותו יש ללמוד מפסק הדין הזה הוא, שעשיית חסד היא דבר חשוב, אולם יש להישמר שהיא לא תבוא על חשבון פגיעה בזולת.
הרב יואב שטרנברג חבר בגזית, איגוד בתי הדין לענייני ממונות