הבן החכם והבן הכסיל

"משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" (משלי י, א)

ב33 הקטעים הקודמים סקרנו (כמעט) את כל הפרק הראשון של משלי, ודיברנו בו, לאחר ההקדמה של הספר, בעיקר על החכמה וההשלכות של ההקשבה לה, ולחלופין- של אי ההסכמה להאזין לה. החל מהקטעים הבאים, אנו נעבור על הפסוקים בפרק י במשלי. פרק י פותח חטיבה חדשה בספר(ועל כן פותח ב"משלי שלמה"), בו כל פסוק הוא יחידה שלמה ונפרדת בפני עצמו.

הפסוק פותח במילים "משלי שלמה", והמשל הראשון שאנו נבחן הוא שהבן החכם משמח את אביו, ואילו הבן הכסיל גורם לתוגה אצל אמו. בקטע הקרוב ננסה להבין מדוע החכם זוכה להתייחסות מהאב, בעוד שהכסיל מאמו, למה אחד ההורים קרוי "אב", ללא התייחסות(מלשון ייחוס) לבנו, בעוד שהאם נקראת "אמו", האם שלו, ומדוע משל זה הוא הפתיחה לחטיבה השניה של הספר.

שמחת האב

"ויאמר חורם ברוך ה א-להי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ אשר נתן לדויד המלך בן חכם יודע שכל ובינה אשר יבנה בית לה ובית למלכותו" (דברי הימים ב, ב, י"א)

לאחר ששלמה מבקש מחורם (או חירם) מלך צור סיוע לבנין בית המקדש, מעניק לו האחרון את הסיוע המבוקש, לא לפני שמחמיא לו מעט. כשהוא מברך את ה על חכמתו ותבונתו של שלמה, הוא מדגיש את העובדה ששלמה הוא בנו של דויד המלך- "אשר נתן לדויד". ניתן לתת לכך מספר הסברים: דוד הוא אשר התחיל בבנין בית המקדש ואף ציוה את שלמה בנו להמשיך אותו לאחר מותו(ראה דברי הימים א, פרק כ"ח), חורם הכיר את דוד טוב, והוא מרוצה מכך שגם בנו ממשיך בדרכו, וכו וכו. ניתן לומר, שבכל מקרה בו הבן ממשיך את דרך אביו, מתנהג בחכמה ומכלכל מעשיו בתבונה, יש בכך ברכה לאב.

ההסבר הפשוט ביותר לשמחת האב על הצלחת בנו היא הצלחה אישית. אחת המשימות המורכבות ביותר העומדות לפתחו של האדם הבוגר היא חינוך ילדיו בדרך הטובה והישרה, והצלחה חינוכית אכן ראויה לתשבחות. אם נכנס שלב אחד פנימה, ניתן לומר שההצלחה הזאת משקפת תכלית עמוקה יותר. אדם שמצליח לגדל את ילדיו בדרכו, כצלמו וכדמותו, בעצם לא נעלם מעל דפי ההיסטוריה, משום ש"מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים", שבכך שיש המשכיות לפועלו ולמעשיו - הוא נשאר בחיים.

ידועה האמירה ש"עם ישראל חי" לעומת כל העמים האחרים שאיש לא זוכר אותם (אמור ברחוב "בבלי", ואיש לא יבין למי כוונתך). אם נחשוב על זה מעט, נראה שאין הכוונה, כמובן, שאותם האנשים נשארו, שהרי אין אדם לא בנו ולא באומות העולם שיישאר בחיים עד עכשיו, ובוודאי לא אומה שלימה. גם נראה שאין הכוונה שהצלחנו להעמיד צאצאים, שהרי נשארו גם גויים בעולם, שהגיעו מהעמים האחרים. משמעות האמירה הזו, היא שבעוד ששאר העמים התבוללו בינם לבין עצמם, שהרי "כבר בא סנחריב ובלבל את האומות"(ברכות פרק רביעי), ואף אומה לא שמרה על ייחודה ומשמעוה המיוחדים לה מאז היווצרותה, זכה עם ישראל שצאצאיו וצאצאי צאצאיו, ממשיכים בדרך ה.

השמחה הזו, אם כן, מבטאת את ההכרה בכך שהאב נשאר בבנו, שגם לאחר מותו יהיה המשך לחכמתו ובינתו שלו - אצל בנו. שלמה המלך מלמד אותנו יסוד חשוב בהבנת הקשר בין האב לבנו- תפקיד הבן לבנות חוליה נוספת בשרשרת הדורות, על ידי המשך מורשתו של אביו.

תוגת האם

"בן חכם ישמח אב וכסיל בוזה אמו" (משלי ט"ו, כ)

בפסוק המקביל בפרק ט"ו, משתנה מעט היחס בין האם לבנה הכסיל, ובעוד שבפסוקנו הכסיל הוא תוגת אמו, בפרק ט"ו הוא ממש גורם בזיון לאמו(ראה פירוש רש"י שם). המשותף לשני הפסוקים הוא, שבעוד האב עוסק בהצלחותיו של הבן החכם, האם היא הנקשרת לסכלותו של בנה.

במבט ראשון היה נראה שהפסוקים משקפים תפיסה (כן, כן, חשוכה ונורא פרימיטיבית), של חברה בה ההצלחה, הבן החכם, היא נחלת הגברים, ואילו הנחשלים וחסרי הבינה הולכים אל עבר האם המגוננת. בעיון נוסף היה נדמה, שמוצגת גישה הפוכה. בעוד שלאב אכפת רק מההצלחה והשמחה האישית שלו, האם משתתפת גם בדברים הקשים יותר, מתוך הזדהות והרגשת "אמו".

אמנם, נראה שהתשובה היא(כמובן), גם כך וגם כך. האב מסמל את הגורם המדרבן, הדוחף לפעול, וככזה הוא צריך מידה של תקיפות. האם, לעומתו, מייצגת את הצד המגונן, שלא נותן לילד ליפול גם כשהוא נכשל.

רעיון זה, על הצורך בגורם המדרבן מצד אחד, אך גם בכח מקבל ומגונן, ניתן להבין גם מפסוק בתהלים:

"אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך" (תהלים קל"ט, ח)

גם כשהאדם עולה לשיא הגובה שהאדם האנושי יכול להגיע אליו, וגם כשהוא בתהומות הרפש שהצליח לרדת אליו יצור חי, הקב"ה נמצא שם, "מלא כל הארץ כבודו". [וכאן מגיע מעט דרוש לפסוק...] לא רק שהוא נמצא בכל מקום, אלא ה גם מעניק לנו את התמיכה הנדרשת על מנת להצליח, בכל מקום בו נהיה. כשהאדם מנסה לעלות, הוא זקוק לדרבון ודחיפה, וכשאדם מתחיל ליפול, הוא זקוק ליד תומכת ואוהבת, שבכל מקרה תמיד תתייחס אליו. כזו היא הדאגה של האב והאם לבנה, מורכבת מדחיפה ומתמיכה, מדרבון ומשמירה.

עולות לנו, אם כן, שתי תובנות מרכזיות בקשר בין ההורים לילדיהם בעקבות פסוק הפתיחה. הראשון הוא ההמשכיות, החיבור לשלשלת הדורות, שנוצר על ידי הבן שממשיך את מורשת האב. השני הוא הצורך הכפול של הבן, הן ביחס מדרבן ודוחף, והן ביחס מגונן ומקבל.