אחת האמרות הידועות המיוחסות לישעיהו ליבוביץ היא שרעיון האמונה באל מנוגד לרעיון ההומניסטי. וכל כך למה? מן הסיבה הפשוטה שבתפיסת עולם דתית האל עומד במרכז והאדם מצווה על השתעבדות והתבטלות מוחלטים בפניו ואילו ההומניזם מבטא את השקפת העולם לפיה האדם עומד במרכז וכל הערכים החברתיים הבסיסיים נגזרים מעובדה יסודית זו. אם כך, או שהאל במרכז או האדם ואין לכאורה מקום לגישור ופישור בין שתי השקפות עולם אשר כל כך סותרות האחת את השנייה.
במאמר זה ברצוני לקרוא תיגר על התפיסה שהוצגה לעיל, הן על הדיכוטומיה הפשטנית שלה והן על מסקנתה הסופית. ברצוני להציע, תוך פרשנות לדבריו של הרב סולוביציק בחיבורו המפורסם "איש האמונה הבודד" כי לא רק שאמונה והומניזם אינן עומדים בסתירה זה לזה אלא אדרבא רק אמונה באל מאפשרת השקפת עולם הומניסטית!
רעיון האמונה עבר גלגולים שונים במהלך הדורות. בתנ"ך הוא מופיע בעיקר במשמעות של בטחון באל. כך למשל אומרת התורה על אברהם אבינו בברית בין הבתרים: "והאמין בה ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו) ופירושו על פי הפשט שאברהם בטח בה וה החשיב זאת כצדקה לאברהם. גם הפסוק המתאר את הנס שנעשה לישראל במלחמתם במדבר בעמלק מזכיר את המונח "אמונה" במשמעות של יציבות ובטחון: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות, יז, יב) פירושו שידיו היו יציבות ובטוחות למרות המעמסה הכבדה של החזקתן כלפי מעלה במשך כל היום. כמובן שלא ניתן לדבר על משמעות אחת של המילה "אמונה" בתנ"ך אך כמדומני שאם נבחן מופעים רבים של ביטוי זה הם יתפרשו כבטחון.
גם בחז"ל אנו יכולים למצוא שכוונת המונח "אמונה" פירושו בטחון. כך למשל אומר התלמוד הבבלי (שבת, לא, א) "אמונת - זה סדר זרעים", ובמדרש מתבהרת הכוונה: "עדות ה נאמנה זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחיי העולם וזורע (מדרש תהילים, מזמור יט). כלומר: החקלאי הזורע את שדהו מידי עונה למרות שאינו יודע בוודאות אם ירדו מספיק גשמים ואם יבולו יעלה יפה, מייצג בעיני חז"ל את שיאה של האמונה באל.
בימי הביניים, כאשר הלך החשיבה עובר תפנית פילוסופית, נבחנת האמונה לאורו של השכל. הרמב"ם מביא גישה זו לשיאה בקובעו כי המצווה הראשונה היא: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" (הלכות יסודי התורה, א, א). על פי תפיסה זו לא ניתן לצוות על אמונה, אך ניתן לצוות על החיפוש אחר ההוכחה למציאותו של האל (הוכחה שהרמב"ם סבר כי היא אפשרית מבחינה שכלית). במובן זה נתפסת האמונה בסולם הדתי, כנחותה לידיעה, ומשימתו של האדם הדתי היא לעלות מרמה של אמונה גרידא לרמה של ידיעה שכלית מוכחת.
אם נקפוץ עוד כמה מאות שנים קדימה, לתפיסת עולם שונה בתכלית, לעולמה של החסידות, הרי שר נחמן מברסלב סבור כי:"במה שהשכל מבין אין שייך אמונה, ועיקר אמונה היא רק במקום שהשכל נפסק, ואינו מבין הדבר בשכלו, שם צריכין אמונה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תקעו תוכחה, ז). כלומר: על פי השקפתו, האמונה באל מייצגת רמה גבוהה יותר מן הרמה השכלית, אך גם כאן עדיין נמצאת האמונה ב"ויכוח", עימות או הנגדה לשאלת הידיעה השכלית.
לאחר המהפכה הקופרניקאית של קאנט בתורת ההכרה ומהפכות נוספות בשדה הפילוסופיה אנו כבר צנועים יותר ומכירים את מגבלות השכל וחוסר יכולתו לדעת את הדברים לכשעצמם וגם איננו מתיימרים יותר לתת תשובות בעלי תוקף של אמת מוחלטת.
התובנות החדשות הללו משתקפות בתפיסתו הדתית של הרב סולוביציק. הרב מכיר היטב בקונפליקט הקשה בו מצוי איש האמונה בן דורנו ובספרו "איש האמונה" הוא נותן לקונפליקט זה פנים רבות ומשמעויות מורכבות. אחת מהן נוגעת לתפיסת האמונה בה פתחנו:
הרב סולוביציק מבחין בין שני טיפוסי אדם. ה"אדם הראשון" כפי שהוא מתואר בבראשית פרק א. אדם זה ניחן בכישרון יוצר, בשכל עיוני ומעשי כאחד והוא תופס את תכליתו כשליטה בטבע ושיפור מעמדו ביחס לסביבתו. אדם זה מעוניין בחיי הדר וסיסמתו היא הצלחה וניצחון על כוחות הטבע. אם הוא מעוניין בקשר עם הזולת הרי הוא מעוניין בו באופן פונקציונאלי בלבד, כלומר: במידה בה הקשר הזה יועיל לו או ישרת את האינטרסים שלו ותו לא.
ה"אדם השני" לעומת זאת הוא טיפוס ממין אחר לגמרי. הוא יותר פאסיבי, הוא אינו שואל שאלות פונקציונאליות אלא מטאפיזיות וכל כולו מכוון לעבר הפנמת האיכויות של העולם בניגוד לחשיבה הכמותית והפונקציונאלית המאפיינת את האדם הראשון.
האדם מן הטיפוס השני אינו מחפש כבוד אלא גאולה מטהרת. לפיכך יחסיו עם הזולת לא יתאפיינו בקשרים תועלתניים, או יחסי "אני - לז" כלשונו של בובר, אלא הוא מעוניין ב"אחר" כפי שהוא, וביחסי "אני אתה" כנים ואמיתיים.
ככל שאדם זה מתקדם לקראת הגאולה בפיתוח אנושיותו הוא מגלה עד כמה הוא בודד, עד כמה ייחודו האינדיבידואלי אינו מאפשר לו חיבור עם הזולת. ברם, אם הוא אכן מעוניין בקשר אמיתי, אם הוא מעוניין בגאולה שלימה, הוא חייב לצאת מבדידותו הקיומית ולהיפתח כלפי ה"אחר".
איך מסוגל האדם השני לבצע משימה זו?
תשובתו של הרב סולוביציק היא מאלפת. הרב אומר כי פגישה אמיתית עם הזולת, עם ה"אחר" אפשרית רק בתיווכו של האל: " אילו האלהים לא היה מצטרף אל קהילת אדם וחוה, לעולם לא היו יכולים, ואף לא היו מעוניינים, לקפוץ את הקפיצה הפאראדוכסאלית מעל לפער, שהוא בעצם תהום, המבדיל בין שני יחידים אשר הודעותיהם האישיות והחווייתיות כתובות בצופן פרטי שאינו ניתן לפיענוח על ידי זולתם" (איש האמונה, עמ 42).
אפשר כמובן להקשות על תפיסה כזו. מדוע בכלל צריך את התיווך האלוהי? מרטין בובר למשל חשב ההיפך. הוא חשב שמפגש אמיתי בין שני אנשים מנכיח את מציאותו של האל. העוצמה של המפגש בין "אני ל"אתה" מבהירה שיש כאן משהו גדול יותר שהוא מעבר לאיחוד שבין שני אנשים.
מדוע הרב סולוביציק מתעקש על העובדה שעד שהאדם הבודד לא "נפתח" כלפי האל הוא אינו יכול לבסס קשר אמיתי עם הזולת?
הפרשנות שלי לדברים האלה היא כי המפגש עם האל גורם לאדם ל"צמצום" עצמי. כלומר: עד שהאדם לא נמצא מרכין את ראשו בפני יישות גדולה ונעלה ממנו באמת הוא עדיין מלא בעצמו, בבדידותו, בייחודיותו הקיומית. ברגע שהוא נותן ליישות הטרנסצנדנטית לחדור לתוכו, הוא מפנה לה מקום, הרי שהוא מקטין את האגו שלו ומתמלא ענווה. רק לאחר שהאדם עבר חוויה זו יכול להתאפשר המפגש האמיתי עם אדם אחר. לפני כן פשוט לא היה מקום למישהו אחר להיכנס. במובן זה החוויה האמונית מכינה ומכשירה את הדרך לחוויית המפגש האנושי. לחוויית האהבה אם תרצו. העמדת האל במרכז, גם אם נתפסת כתכלית בפני עצמה, מאפשרת מפגש אנושי אמיתי.
בהשקפת עולם כזו, האמונה שוב אינה נתפסת כעומדת למבחן השכל או המדע. זוהי באמת תפיסה ימי ביניימית וגם מודרנית מוקדמת, מיושנת, שאבד עליה הכלח. בתמונת העולם שהרב סולוביציק מנסה לייצר, אנו צריכים להנכיח את האמונה באל בעולמנו והפתיחות כלפי נוכחותו של האל היא זו שמאפשרת גישה הומניסטית אמיתית.
אם נעזר במטאפורה מן הקבלה הלוריאנית, נוכל לומר כי כפי שהאל ידע לצמצם את עצמו בכדי לפנות מקום לבריאת העולם, כך לומד האדם בעקבות חוויית המפגש עם האל לצמצם את עצמו ולפנות מקום ל"אחר". האדם נמצא מחקה את דרכי האל ועל ידי כך יוצר חברה מתוקנת וטובה יותר.
ישעיהו ליבוביץ היה ככל הנראה שוב אומר על כך כי אם האל נמצא בשירות האדם מבחינתו זוהי עבודה זרה ממש. אך האם באמת אמונה באל המאפשרת את החוויה האנושית הכי עמוקה יכולה להיתפס כעבודה זרה? במילים אחרות: מה עדיף? תפיסת עולם דתית מכניסטית המעקרת כל רגשות ותכליות אנושיות, או חוויית אמונה התובעת גם מהקב"ה וגם מהאדם אחריות כלפי היחסים האנושיים הנרקמים בתוך החברה? אם תשאלו אותי אני מעדיפה "עבודה זרה" שכזו.
ד"ר רונית עירשי, נעמת, אוניברסיטת בר אילן. משמשת כעמיתת מחקר, מכון שוורץ ליהדות אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים וחברת הוועד המנהל של "קולך" - פורום נשים דתיות.