איציק בן נעים בחר להשכיר את דירתו לבן משפחתו. השוכר שביקר בדירה, החליט שהוא מעוניין לשכור אותה, והם סיכמו ביניהם על תשלומי השכירות בסך 400$ לחודש.
לאחר חודשיים פנה איציק לשוכר בשאלה מדוע לא שילם לו את השכירות עבור החודשיים. השוכר השיב לו שהוא הוציא הוצאות על הדירה בשווי 920$ בגין: תיקון דלת המרפסת שאינה נפתחת, צביעת חדר האמבטיה מצבע "ירוק מזעזע" - לצבע לבן, ועל כן ישלם לו רק לאחר כחודשיים וחצי.
איציק טען בתגובה שהשוכר ראה את הדירה במצבה והסכים לקבלה במצבה הנוכחי. כמו כן למרפסת יש יציאה נוספת ואין צורך בתיקון הדלת. בית הדין נדרש לסוגיה האם היתה זו זכותו של השוכר לעשות תיקונים אלו מבלי להתייעץ עם המשכיר.
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שיד,א), נאמר: המשכיר בית לחבירו, חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו ... הגה: ואף על פי שנכנס שם השוכר (וראה שלא היו שם דברים אלו, לא) אמרינן דנתפייס במה שראה, אלא על המשכיר לתקן.
מכאן שכל תיקון שהוא נצרך, בעל הבית חייב לתקנו גם אם המשכיר ראה את הקלקול ולא העיר לו על כך. אך תיקון שאינו הכרחי, אין המשכיר יכול לחייבו. על כן השוכר צריך לשלם על צביעת חדר האמבטיה. בנוגע לדלת המרפסת, קבע בית הדין שהיא נכנסת להגדרת השולחן ערוך הקובע שהמשכיר חייב לתקן את הדלתות, למרות שיש דלת נוספת למרפסת. שכן, השוכר ששכר את הבית על דעת כן שיש שתי יציאות למרפסת. אמנם אילו היה מתקן את הדלתות לאחר זמן רב, יתכן שהיה בכך כדי להעיד שמחל על תיקון הדלת.
בית הדין דן בשאלה האם השוכר יכול לתקן את הקלקול ולנכות זאת מדמי השכירות. בית הדין קבע שטוב היה עושה השוכר אם היה מתאם את צעדיו עם השוכר. אך מן הפוסקים עולה שיש הסבורים שאם השוכר תיקן בעצמו, הוא יכול לנכות זאת מדמי השכירות, אך הסכום המקסימאלי שאותו מעריכים הוא הסכום שהמשכיר יכול היה לתקן בו את התקלה, ולא הסכום שאותו הוציא השוכר.
הרב משה בארי חבר בגזית, איגוד בתי הדין לענייני ממונות