''סוף מעשה במחשבה תחילה''- היסוד המחייב בדיני נזיקין

א. הקדמה: טעויות

נתחיל מההלכה הפשוטה ביותר, והיא לגבי מה שמכונה בהלכה "נזקי אדם" - נזקים שהאדם עצמו גרם (למשל, אדם ששבר את החלון של השכן מלמעלה במשחק כדורגל).

המשנה בב"ק (כו:) קובעת שאדם שגרם נזק ממוני לאדם אחר, יתחייב לשלם תמיד, גם אם הזיק באונס או בשוגג. אבל, ישנה מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם הקביעה הזו נכונה לכל המקרים:

שיטת הרמב"ן (ב"מ פב.) היא שהדין הזה תקף לכל המקרים. המקרה אליו מתייחס הרמב"ן הוא אדם שנפל מגג ביתו וגרם נזק. טענת הרמב"ן היא שאותו אדם חייב אפילו אם מדובר בסערת הוריקן אדירה שאי אפשר היה לחזות אותה או להתגונן מפניה.

התוס' במספר מקומות (ב"מ פב:, ב"ק כז:) חלקו על דבריו של הרמב"ן. לשיטתם, אם מדובר על אונס גמור, הנופל מראש הגג אכן פטור. התוס' מסבירים שהמשנה אמרה שאדם חייב על נזק שגרם באונס רק כאשר ישנה רשלנות מסויימת מצד האדם.

הסברה של תוס' פשוטה: ישנם מקרים שבאמת האדם אינו אשם בנזק שגרם. אם לא הייתה כל דרך לחזות את מה שיתרחש או למנוע אותו, כמו למשל במקרה של סופת הוריקן, אין זה הוגן לחייב את האדם.

ניתן להבין גם את דברי הרמב"ן. טענתו של הרמב"ן היא שברוב המקרים אכן כוונותיו של אדם הן חשובות ומשמעותיות. אבל, במקרים מסוימים עלינו לבחון אך ורק את התוצאה, את השורה התחתונה. הסברה לכך היא שכאשר התוצאה קשה וכואבת, אי אפשר לשאול מה הייתה הכוונה של מי שגרם לה. דוגמה טובה לדבר היא אובדן חיי אדם: אם אדם הביא למותו של חברו, ואפילו אם הדבר אירע באונס גמור (תאונת דרכים, למשל), הוא לעולם לא יוכל לחוש נקי לחלוטין מאשם. משפחתו של ההרוג, חבריו, מכריו - כל אלו כלל לא מתעניינים בנסיבות שהביאו למות יקירם. בשורה התחתונה הוא איננו, ודבר לא יוכל להשיב אותו.

אמנם, במקרים רבים בהלכה אדם פטור כאשר ביצע פעולה באונס. לכן, נצטרך להסביר כך: כאשר אדם ביצע פעולה באונס יש סיבה לחייב אותו, והיא עצם הפעולה שהתבצעה. אבל, בנוסף לסיבה לחייב אותו, יש גם סיבה לפטור אותו - האונס. במילים אחרות ניתן לומר כי האדם כן אשם ברמה העקרונית, אבל הגורם של האונס פוטר אותו מן העונש (ברוב המקרים).

ישנו סוג נוסף של נזקים, והוא מכונה בהלכה "נזקי ממון" - נזקים שממון של אדם גרם (למשל, החתולה שלו שרטה את החתולה של השכנה מלמטה).

ההבנה הפשוטה היא שהחיוב על נזקי ממון נובע מרשלנותו של בעל הממון. כלומר, אדם חייב לשמור על רכושו, ואם הוא לא עושה זאת - יש לחייבו בנזקים שהממון גרם. את ההבנה הזו ניתן בעצם למצוא כבר בתורה: בתורה נאמר שהחיוב על נזקי שור הוא דווקא במקרה ש"לא ישמרנו בעליו" (שמות כא, פסוק לה). מפסוק זה ניתן להבין שאם האדם כן שומר על ממונו הוא פטור מתשלום. הבנה זו די דומה להבנה של התוס', לפיה אדם חייב בנזיקין רק אם יש לו רמה מסויימת של אשמה.

יש להדגיש, כי אין הכוונה הכאן לפטור של אונס: כאשר יש פטור של אונס, משמעות הדבר היא (כפי שהוסבר לעיל) שיש סיבה לחייב את האדם, אך יש גם סיבה לפטור אותו. כאן הכוונה היא שכאשר אדם שמר, ואף על פי כן ממונו הזיק - אין הוא אשם כלל, ואין אפילו סיבה לחייב אותו.

כך גם נפסק להלכה: אדם שמר על רכושו באופן סביר ונורמלי פטור על נזקים שהממון גרם. למשל, ראובן השקיע שעות יקרות וטרחה רבה בכדי לעבד את שדהו, ולהוציא לחם מן הארץ. יום בהיר אחד הגיע לשדה עדר הכבשים של שמעון, ותוך מספר דקות השמיד השקעה של חודשים רבים. ההלכה היא, שאם אותו עדר כבשים נשמר כראוי, שמעון לא חייב לשלם על מה שאירע, למרות התוצאה הקשה.

אם כן, לפנינו הבדל ברור בין נזקי אדם לבין נזקי ממון: בנזקי ממון, הגורם לחיוב אדם בתשלום הוא הרשלנות והפשיעה של בעל הרכוש המזיק. אם בעל הרכוש שמר עליו, ואף על פי כן התרחש נזק, הוא פטור מתשלום. בנזקי אדם, לעומת זאת, אדם יהיה חייב גם אם אינו אשם לגמרי.

יש להסביר שהשוני בין נזקי האדם לבין נזקי הממון הוא עובדת היותו של האדם יצור בר דעת, שמוכרח לקחת אחריות על מעשיו. אם אדם גרם לתוצאה מסויימת, ואפילו אם הדבר התרחש באונס, הוא לעולם לא יוכל להתנער ממנה. פתגם נפוץ המבטא את הרעיון הזה הוא "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

גם בתפילה (בקבלת שבת) יש משפט דומה: "סוף מעשה במחשבה תחילה". יש לפרש שסוף המעשה עומד בפני עצמו, גם בלי קשר לכוונה או למחשבה שהייתה בתחילה.