נישואי אלמנה מניקה

נישואי אלמנה מניקה - כתובות ס, א - ס, ב (ע"פ בירור הלכה)
תנו רבנן: מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש - הרי זו לא תתארס ולא תינשא עד עשרים וארבעה חדש, דברי רבי מאיר, ורבי יהודה מתיר... תנו רבנן: נתנה בנה למינקת או גמלתו או מת - מותרת לינשא מיד. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא, אמרה להו ההיא סבתא: בדידי הוה עובדא ואסד לי רב נחמן. איני? והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא! שאני בי ריש גלותא דלא הדרי בהו... והלכתא: מת - מותר, גמלתו - אסור.
האיסור לאלמנה מינקת להנשא בתוך עשרים וארבעה חודש הוא מחשש שמא תתעבר ויתעכר חלבה ויסתכן הולד. על כן קובעת הברייתא שאם נתנה את בנה למינקת או גמלתו או מת - מותרת להנשא מיד, ויש אם כן להבין מדוע רב נחמן בכל זאת אסר, ומדוע התיר לבי ריש גלותא, וכמו כן יש לדון במשמעות פסיקת ההלכה בסוף הסוגיה שאם גמלתו אסורה להנשא ורק אם מת הולד מותרת. כמובן שיש לברר האם בימינו שאין הנשים רגילות להניק תקופה כה ארוכה ויש תחליפים לחלב האם הדין שונה.
הר"ן (כה, א בדפי הרי"ף) מסביר שלא חילקו חכמים בגזירותיהם ואסרו גם כשאינה מניקה, כשם שלדעת רבי מאיר החובה להמתין שלושה חודשים משום הבחנה בין זרעו של ראשון לזרעו של שני חלה גם על אשה שאינה ראויה ללדת, כמבואר בברייתא המובאת בסוגייתנו. אמנם התירו לבי ריש גלותא להנשא מיד למרות שלא חילקו חכמים ואסרו גם כשאינן מניקות, אך לדעת הר"ן הסיבה היא שלבי ריש גלותא יש קול ואין חשש שיבואו להתיר בטעות גם כשעודה מניקה. לפי שיטתו כותב הר"ן שאין להתיר בכגון שהמניקת נשבעה שתניק בכל התקופה למרות שאין חשש שתחזור בה ויסתכן הולד. משום שבאשה סתם אין קלא ועדיין עומד במקומו החשש שיתירו גם כשהיא עדיין מניקה, ורק בי ריש גלותא התירו משום שיש להם קלא ואין חשש שהמניקות יחזרו בהן לפי שיראות, ואין חשש שהאם תצטרך לשוב ולהניק.
הריב"ש (סי' תסג) מסביר על פי סברה זו את דעת הרי"ף והרמב"ם (גירושין יא, כז) שאינם מביאים את ההיתר של רב נחמן בבי ריש גלותא, וזאת משום שסוברים שהאיסור חל אף כשאין סכנה לולד שמא יבואו להתיר כשיש סכנה לולד, ואינם מקבלים את הקולא של רב נחמן להתיר כשאין שום חשש.
אחרת היא דעת התוספות (ד"ה ואמר ר"נ) שכותבים שאין לפרש שהאיסור הוא מחשש שמא יבואו להתיר גם כשהאם בעצמה מניקה, משם שאם כן לא מובן כיצד רב נחמן התיר בבי ריש גלותא. לדעתם טעם האיסור בנותנת בנה למינקת הוא שמא תחזור בה המינקת ותצטרך האם לחזור ולהניק, ובגמלתו הטעם הוא שמא תמהר לגמלו בעודו צריך ליניקה כדי שתוכל להנשא.
כדברי התוספות כותב הרא"ש (סי' כ) ומתיר על פי סברתו לאשה שגמלה את התינוק עוד בחיי בעלה להנשא בלא המתנת עשרים וארבעה חדש, משום שאין שום חשש שבגינו ראוי לגזור. כיוצא בזה הוא מתיר באשה שדדיה צמקו ואינה יכולה להניק לעולם, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה.
מדברי המאירי משמע שמחלק בין טעם האיסור בנותנת בנה למינקת לבין הטעם בגמלתו. לגבי המוסרת למינקת הוא כותב כדברי התוספות, שהחשש הוא שמא המינקת תחזור בה, בעוד שלגבי גמלתו הוא כותב כדברי הר"ן, שאסרו גזירה שמא יתירו גם כשלא גמלתו. סברתו היא כנראה, שלגבי מינקת יש ראיה מהגמרא שאין לגזור מחשש שיתירו כשהאם עצמה מניקה, דהיינו ראית התוספות מההיתר בבי ריש גלותא, ולגבי גמלתו לא מסתבר שהאשה תסכן את הולד ותגמול אותו בטרם זמנו ולכן לדעתו יש להעדיף את הטעם השני.
מרן הרב קוק זצ"ל בספר עזרת כהן (סי' כ') מסביר שיסוד המחלוקת הוא בתוכן הגזירה, האם היא בשביל תיקון העולם באופן כללי או בשביל טובתו של כל אחד מהילדים בפרט. לדבריו אם זוהי תקנה כללית - אין להתחשב במקרים מיוחדים שאינה מניקה וגוזרים גמלתו משום לא גמלתו ונתנה למניקה אתו שלא נתנה, אך אם התקנה נועדה לטובתו הפרטית של כל תינוק - גוזרים רק כשיש חשש סכנה לילד עצמו, וזו שיטת התוספות והרא"ש שבגמלתו החשש הוא שמא תגמלנו בעודו צריך ליניקה ויסתכן, ובמסרה למינקת החשש הוא שמא תחזור בה וכשיחזור לאם שוב לא יהיה לה חלב.
לפי זה הוא מסיק, שניתן להקל כשטובת הילד מחייבת דוקא להתיר לאמו להנשא, משום שבתקנה שביסודה נתקנה לטובתו ניתן לומר עבורו 'אי אפשי בתקנת חכמים', ועל החשש שיבואו להתיר גם במקום שאסור ניתן להגתבר על ידי שישביעו את הבעל שבועה על דעת רבים שיספק את צרכי הולד, שכן שבועה כזו יש קול, זו הרי סברת ההיתר בבי ריש גלותא לפי מה שהתבאר.
השלחן ערוך (אבה"ע יג, יא) פוסק על פי סברת הרא"ש שאסורה להנשא אפילו אם נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך עשרים וארבעה חודש, אך אם גמלתו בחיי בעלה או שאינה חולבת לעולם, כגון שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלושה חדשים לפני מיתת בעלה - מותרת להנשא.
בענין זה כותב הנודע ביהודה (ח"ב אבה"ע סי' לה) שאם רק בלידה האחרונה צמקו דדיה עדיין עומד במקומו החשש שמא על ידי תחבולות תגרום שיצטמקו דדיה ויפסק החלב כדי שתוכל להנשא מיד, אלא הכוונה היא שכבר הוחזקה בשלש לידות קודמות שדדיה מצטמקים, או שהרופאים אומרים שבודאי תשאר כל ימיה בלא אפשרות להניק.