מקומה של מסכת תענית בתוך סדר מועד מעורר תמיהה. בסופה אנו קוראים אומנם על חמישה עשר באב שלא היו ימים טובים לישראל כמותו אך כולה כרובה איננה אלא דיונים בסוגי התענית ואפיוניהם השונים. המועד אינו משמש במשמעות חג- "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם"- אלא כתיאור זמן, יכול שיהיה אפילו רחוק מן החג באופן מובהק לגמרי.
רוב המסכת מדברת כאמור על סדר התעניות שיש לנהוג בהם על פי מדרגי חומרת האיסורים והשתתפותם של בעלי מעמד שונה בחברה היהודית. מדרג זה קיים כמידת העיכוב בגשמים וחריגותם מן האופן הראוי. אם את התעניות הראשונות ניתן לקיים באופן שאינו משנה את ההרגלים הרי שככל שהזמן עובר והגשמים אינם יורדים על הארץ עולות החומרות ומלבד איסורי מאכל ושתייה מתווספים איסורים מגבילים נוספים.
ניתן לראות בתעניתו הללו גורם שקשור באופן טכני אל מידת הבעתיות שבאי ירידת הגשמים. אני מבקש בדברים הבאים להצביע על מקום נפשי חשוב באותם תעניות שלטעמי יכול להוביל לכינונה של מערכת התחדשת דתית אישית של האדם כלפי אמונתו הדתית וקיום המצוות באופן שתלוי בזמן המתהווה ואיננו נובע מן הציווי אשר נקבע בעבר ומורה ומחייב על העתיד.
התניית גורמים משתנים בצורך להתענות היא הזדמנות לאדם לבחון את דרכיו כחלק מן ההבנה כי יש גמול למעשיו. אומנם בכל מצב שבו ישראל חוטאים הרי שישנו עונש אך בדרך כלל מדובר בחטא של הציבור בכללותו שכן היחיד נענש על חטאיו ולא גורם לעונש לכל העדה. לעומת זאת, בתיאור אופן התעניות על הגשמים מובאים בצורה פרטנית הפעולות אותם על המתענה היחיד לבצע תוך הבהרה כי אין עצירת הגשמים שמשפיעה על הכלל תלויה אלא בו ונגרמת בשל מעשיו המקולקלים.
במהלך המסכת הגמרא מביאה סיפורים רבים שממחישים את חטאו של יחיד מסויים כגורם למניעת הטוב מהכלל. כאשר הפרט בוחן את מעשיו אל מול הכלל באותן תעניות שנגרמו בשל עצירת הגשמים כשהוא יודע שבשלו אולי נגרמה הרעה, הרי שמתקיים קשר ברור בין מצב של "ונתתי גשמיכם בעיתם" ל"אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו" גם ברמת היחיד כמשפיע על גורל הכלל.
מקום נוסף בו אנו פוגשים את היחיד כמכונן מציאות הוא בקביעת לוח השנה. במסכת תענית ניתן למצוא את תשעה באב כשהוא חל בערב שבת ולו דינים מיוחדים ומועדים נוספים אשר היחידים במעשיהם העכשווים קובעים את זמני החג ומועדי קיום המצוות הכרוכות בו ואת האסור והמותר בהתאם לזמן. מציאות זו כמו הבחנה בין ירח מלא לחסר וקידוש החודש על פיהם של העדים שרואים את הלבנה היתה גורם מכריע בזמנים אלו. הזמן היה נקבע באותו הדור ובאותה השעה והיחיד חש הזדהות עם קביעת המועדים שבזמנו. שכן תשעה באב שחל בערב שבת מהווה סוגייה מעניינת.
המצב המתואר לעיל של תשעה באב שחל בערב שבת לא מוכר לנו מפני שאינו יכול להתקיים כיום. הוא תוצאה של קביעת הלוח ע"י הלל. מעשה משמעותי זה גרם אומנם להסרת הספקות ולייתור עדות העדים המורכבת אך עם זאת הביא לטעמי למעשה לקיבעון הזמנים ולכך שהלוח היהודי יתקבע באופן שאינו ניתן לשינוי. זמנים מיוחדים שלהם התייחסות מיוחדת נשמטו בשל כך מלוח השנה העברי ובכך הביאו לחוסר התערבותו של האדם בתהליך המעניין הזה שבו המועדים הם משהו משתנה בהתאם לזמן הנתון.
לשתי הדוגמאות הללו שלהם מכנה משותף שאינם נוהגים בזמן הזה מסיבות שונות ישנו מחיר כבד וטראגי בכך שהם גורמים לחוסר הרגשת חיבורו של היחיד אל היהדות ואל הזמן העכשווי שבו היהדות משחקת תפקיד והיא דינאמית. כשתעניות הגשמים שתלויות בזמן מהוות תהליך נפשי של כל אדם מישראל לחיפוש במעשיו ומעידות על כוחו הרב במתרחש במציאות וכשהמועדים נקבעים ע"י כל דור ודור ולא על פי לוח שנקבע בעבר הרי שישנה אפשרות להתחדשות דתית שמחוברת אל העכשיו ואינה כזאת שנקבעה בעבר ומתקבעת לעולם.