הגמרא במסכת יומא (סט.) מספרת:
"והתניא בעשרים וחמשה [בטבת] יום הר גרזים [הוא] דלא למספד, יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם.
באו והודיעו את שמעון הצדיק, מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר.
כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה, כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו.
אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי.
אמר להם: למה באתם? אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יטעוך גויים להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם.
מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו ואותו היום עשאוהו יום טוב".
האגדה מתארת מפגש בין אלכסנדר מוקדון, האימפרטור הגדול, תלמידו של אריסטו, ובין שמעון הצדיק, הכה"ג משיירי כנסת הגדולה. דמות שלישית המופיעה באגדה הם הכותיים, אך מהם ומסופם נתעלם. האגדה מסופרת על רקע כיבוש א"י על ידי הכובש הגדול, והתחלת הכיבוש היוני בארץ.
במקור, האגדה מופיעה במגילת תענית, אך במספר הבדלים: הבדל משמעותי ראשוני הנוגע למעשה, הוא שיום הר גריזים לפי מגילת תענית הוא כ"א בכסלו.
האגדה פותחת באישור שהעניק אלכסנדר לכותיים להחריב את בית המקדש, הרקע לבקשה של הכותיים לא ברור, אך כנראה שלא נרחק מהאמת אם נאמר שהסיבה לדבר היא שנאת ישראל. אלכסנדר הסכים, וגם סיבת ההסכמה גם לא מובנת.
הבקשה הגיעה לפני שמעון הצדיק. הכה"ג, לבש את בגדי הכהונה, ויצא עם גדולי ישראל האוחזים אבוקות של אור בידם, מדוע אחזו לפידים בידיהם?
הקבלה לעשו ויעקב
האגדה מציגה התנגשות מתקרבת בין מחנה יון בראשות אלכסנדר, ובין מחנה ישראל המובל על ידי שמעון הצדיק. שני שובלים של אנשים, אך מצד אחד חיילים חסונים ומצד שני זקני ישראל האוחזים לפידי אש.
הביטויים המתארים את הלילה מזכירים מפגש לילי אחר, בין עשו ויעקב, גם שם יש מפגש בין עמים שונים, ולמעשה זה מפגש בין שרו של עשו ובין יעקב.
נראה שבאגדה הזאת התפקידים מתהפכים. כשראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, הוא ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, כלומר הכניע עצמו לפני שמעון, הראה שהוא לעומת שמעון לא שוה דבר. אלכס נימק את עצמו בטענה שדמות דיוקנו של שמעון נלחמת לו, כלומר בשמים הוא ראה את בן דמותו של שמעון, מלאך הנלחם באויביו, השמימיים. הוא דימה את שמעון למלאך מרום. היווני הכיר בגדולתו של שמעון, הוא תיאר אותו בתור מלאך, וכנראה שזו גם התפיסה אותה בקש שמעון להשיג כשהוליך את גדולי ישראל עם לפידים בידיהם. שמעון יראה כמלאך המוביל מחנה של אורות אחריו. שובל של אורות.
המפגש בין הרוחני לגשמי
אך האמת היא ששמעון אינו מלאך, נכון שהוא משרת במרום, אבל הוא משרת במקדש הגשמי, בבית המקדש. הכהן היהודי, ושאר היהודים משרתים את הקב"ה בעולם ההגשמי באמצעות דברים רוחניים, בהתנהגות מוסרית רוחנית, או יותר נכון שהיהדות מאחדת את העולמות הרוחני והגשמי. התפיסה היוונית מבית מדרשו של אפלטון הבחינה בין שתי עולמות, עולם האידאות והעולם המציאות, וכל דבר שבעולם מבטא אידאה שמימית[1]. היהדות דורשת מהאדם לקטוף מהשמיים את ההתנהגות האידאית-הערכית לעולם הזה. להוריד את האידאה לעולם הזה, להוריד את הטוב, האמת לעולם הזה.
בית המקדש אותו בקשו הכותיים להשמיד הוא נקודת המפגש בין השמים והארץ. כשאלכסנדר רואה מלאך הוא משתטח לפניו, מראה את אפסיותו לעומת היצור השמימי, הוא לא כלום לעומת הרוחני.
לעומת זאת, במפגש של יעקב ושרו של עשו, כשיעקב פוגש מלאך אין הוא מניח לו לנפשו, אלא נאבק עמו. נכון שאין פגיעות פיזיות רלונטיות למלאך, אך הוא נאבק במה שיש לו כדי לנצח. היהודי לא מתרגש מהרוחני אלא נאבק עמו, בגלל האמת והצדק, ואילו היווני משתתק בפני הרוחני.
כנראה שגם זו הסיבה שאלכסנדר הסכים להחריב את המקדש. מבחינתו, אין משמעות לרוחניות עלי אדמות, אין נקודות מפגש בין העולמות, ולכן לביהמ"ק אין משמעות, ויכול להחרב.
שמעון משכנע את אלכסנדר שבביהמ"ק מתפללים עבורו, דבר שהוא בלתי נתפס בתפיסתו של אלכסנדר שיהיה מקום רוחני, בו עובדים את הבורא ושם מתפללים עבור בני אדם, אין מקום לגשמי בפני הרוחני, במקום דתי רוחני אין מקום להזכרת הגשמיות.
האור הרוחני והחרב הגשמית
אם נחזור למפגש המתקרב בין המחנות השונים, נראה שמחנה ישראל מאופין בזקני ישראל האוחזים לפידים, מעבר לרמה הפשוטה ששמעון נסה להשיג תפאורה מרגשת עבור המפגש, ניתן להבין שהם גם אחזו בכלי מלחמתם הסמליים. חילי יון ודאי נשאו עמם חרבות, אך חילי ישראל נישאו לפידים. הלפיד מסמל מקור של אור, מקור של רוחניות בתוך המציאות, כך היהדות היא המעניקה למציאות הגשמית את הרוחניות, והיא מסמלת כיצד להתנהג בתוך העולם הגשמי, בדומה לאור המדריך את האדם המגשש באפלה.
[1] יש לציין שלאריסטו יש גישה השונה במקצת, ואלכסנדר היה תלמידו של אריסטו.