משפחה ברוכת ילדים

קראתי לאחרונה כתבות בעד ונגד משפחה ברוכת ילדים, ואני תוהה בלבי איך להעביר את המסרים המורכבים בצורה מדויקת ונכונה.

ידידה שמסתפקת, בינתיים, בשלושה ילדים , עשיתי את המצווה- וזהו, הציבה בפני את סולם הצרכים של מאסלאו. עשר שנים מחיי נישואיה עברו בלידת שלושת הילדים שאותם היא מאד רצתה, אחר-כך היא תתפנה לעשות דברים שהיא אוהבת, ללמוד, לעבוד לטייל וכיוב, אחר-כך יבואו עוד שנים קשות של ילדים בצבא, מתחתנים וכדו, ואז שוב יהיו לה תקופות של שלווה. אם יהיה לה שקט מדי בבית, כך אמרה, היא תאמץ משפחה, או תארח, משהו כזה, העיקר שהבית לא יהיה ריק ובשולחן שבת יהיה מלא חיים.

הילדים מפריעים לי הצהירה פתאום, וכשחזרתי באזניה על המשפט הזה היא נחרדה מדבריה שלה: זה נשמע נורא! אני דוקא הבנתי אותה.

מצד אחד קוסם לנו העולם על כל אתגריו, כשהבאת ילדים לעולם נראית לנו מגבילה את צעדינו. תינוק יונק צמוד לאמו. את יולדת - את עייפה יותר, ולילותיך לא לילות. הצעיר והצעירה שזה עתה נשאו מופתעים לגלות שחייהם השתנו. כביכול, נגזל מהם חופש. זה משפט שמהדהד גם בראש הרווק והרווקה שלא ממהרים להנשא...

מה ה רוצה מאתנו? (צילום: woodleywonderworks-cc-by)

מצד שני- מה רצוננו להשיג בחיינו? למה אנו שואפים? מה ברצוננו לרשום בתקופת החיים שזכינו להעביר פה בעולם? מה יישאר לנו כשנזדקן ויכלה כוחנו? ובעיקר- מה ה רוצה מאתנו? כן. בעולם הזה אנו רק בפרוזדור, קצת חשוך וצר. הסלון, הטרקלין, מחכה לנו מעבר לפינה, גדול ומואר. איך היינו רוצים לראות את עצמנו בסלון המרווח, שאליו נגיע, בסופו של דבר? חיים נוחים, למודים, קריירה, רכוש וכסף קורצים לנו, פיתוי אדיר.

לפני שנה עזרתי בפינוי דירה של אשה אלמנה שנפטרה ומכל שלושת ילדיה לא היה מי שיתעסק בכך. כל רכושה חולק לצדקה. פתאום מצאתי את עצמי חושבת - מה משאיר אדם אחרי מותו? רהיטים, כלים ובגדים, זהו? תארים באוניברסיטה? כבוד ופרסום? הרי רק מעשיה הטובים וצדקותיה הותירו פה את רישומם.

משפחה ברוכת ילדים משאירה חותם. אדם יגע בהבאת נשמות חדשות לעולם. בחינוכן, גידולן, טיפוחן, ושליחתן החוצה להקים בתים חדשים. עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. כשהילדים קטנים אנו עסוקים יותר בעבודה סיזיפית. כשהילדים בגרו, נישאו, יצרו ועשו, אנו רואים איך הרחבנו את עם ישראל, איך מתרחשת הצמיחה מול עינינו, לאיזו יצירה אדירה א-לוהית היינו שותפים.

כשהייתי בפולין עם אמא, עמדנו מול המשרפות במיידנק וכל אחד בקבוצה נשא דברים. באופן ברור ומידי ידעתי והבנתי מה דחף אותי בבטני פנימה כל השנים להוציא מתוכי עוד נשמות. הרי אני נקראתי על שמה של סבתא רבקה הי"ד שנרצחה ונשרפה פה במקום הזה, אני נקמתי את נקמתה, הרביתי אותה ורוממתי את שמה, הי"ד, רוממתי את עם ישראל.

האמת הפנימית הזו גברה על הצורך בחיי פינוק ושקט. שקט יש רק בבית קברות היה נוהג בעלי לומר. למדתי, שאם בסולם הצרכים של מאסלאו את קשובה לעצמך, את לומדת להנות בחיים גם מלימודים וטיולים ועבודה, שישתלבו עם אותה אמת פנימית שדוחפת אותך, באנגלית משתמשים בביטוי: drives you . כלומר- המנוע שגורם לך לנסוע, לנוע.

עם קום המדינה עמדו שני צרכים בסיסיים מול עיני אזרחיה- ילודה ועבודה יצרנית. שני ערכים אלו לכאורה מתגוששים ומתנגשים ביניהם, אבל ניתן לעשות ביניהם שלום. משכורות שיוויוניות לנשים, חופשות הגונות ליולדת, הכרה במטפלת, עוזרת ומעון כפטור לצורכי מס, יקלו על חיי אשה עובדת. מדינת ישראל שערכי החברה המערבית טשטשו את ערכיה הבסיסיים משדרת היום בוז ליולדת ולעקרת הבית. כביכול- אם את רק יולדת- את לא שווה. ואז מודאגים מן הבעיה הדמוגרפית.

מול ערכי החברה המערבית הסותרים ומטשטשים את האמת הפנימית, עומד הזוג בעם ישראל. עליכם להיות יחד במשימה, כתף אל כתף. אשה עובדת זקוקה לתמיכה וסיוע, במיוחד מאב ילדיה. היא לא אמורה להיות לבד במערכה, הילדים והבית הם לא רק שלה. אם זוג, שהופך משפחה, יציב בראש סולם העדיפויות את ברכת השפע של הילדים, גם שאר הצרכים של האדם בחברה המודרנית יבוא על סיפוקם, ישתלבו וימצאו את מקומם בחיי היום יום, בתחושה של חופש.