כבר תשעה חודשים שהן מחזיקות את הבית. מבשלות, מכבסות, מקפיצות למסגרות, מנקות וגם עושות קידוש על היין בשבת. בין לבין הן דואגות לאחד שנמצא שם רחוק, מתפללות לשלומו ורק מקוות שיחזור כבר - אחרי שהחזיר את החטופים. הלוחמות בעורף לוחמות בשקט, לא בשדה הקרב, אבל למרות שהן ממש ממש עייפות הצלחנו לתפוס כמה מהן לשיחה קצרה.
רות ודובי פיליפ, הורים לשלושה ילדים, הם לא מה שאתם מדמיינים כשמדברים אתכם על זוג מבני ברק. דובי, סרן במילואים המפקד ביחידה בחיל האוויר, משרת במילואים כבר מ-15.10 עד היום ברצף, למעלה מתשעה חודשים. בינתיים רות, מורה, מטפלת בילדיהם לבדה (בני עשר, 4 וחצי ושנה).
מה הכי קשה בזמנים שדובי במילואים?
"הכי קשה זה ההתמודדות עם הילדים לבד. הפיזורים, האיסופים, המקלחות, ההרדמות. שאין לי רגע שאני יכולה להרפות בו".
סיטואציה מאתגרת שזכורה לך במיוחד?
"התינוק שלי היה חולה מאוד עם מצוקה נשימתית. אני מתעוררת באמצע הלילה ומתקשרת למוקד, הם מבקשים ממני להתפנות למיון. 4 לפנות בוקר, למי אני מתקשרת? אני לבד, אין לי למי לדפוק, אני גרה רחוק מכולם. התחלתי לבכות, ביקשתי ממנה שתעזור לי להבין איך אני מקלה עליו עד שתהיה שעה הגיונית לדפוק לשכנים על הדלת. עשיתי את מה שהיא אמרה לי לעשות, נשארתי ערה כל הלילה באוויר כדי שינשום טוב יותר ומיד על הבוקר הנחתי את הילדים במוסדות לימוד ועפתי למיון".
מה הכי נותן לך כוח בתקופה הזאת?
"הידיעה שזאת מלחמת מצווה. יש לי זכות להיות שותפה באופן פעיל במלחמה של עם ישראל. אנחנו חלק בשרשרת דורות במלחמות על הבית ואם אני ארים ידיים, למה שגם האישה השנייה לא תרים ידיים? ואז מה יהיה עלינו? הידיעה שאנחנו נלחמים על הקיום נותנת המון כוח להמשיך".
מה אתם הכי אוהבים לעשות ביחד כשהוא חוזר?
"אנחנו הכי אוהבים לקבוע דייט זוגי שלנו. להשתדל לגנוב כמה שעות ביחד כי הכול כל כך טכני מרחוק ומלא בתסכול. אנחנו חיים כמו בקווים מקבילים וכדי שניפגש ונוכל להרגיש ביחד בזוגיות שלנו, הזמן הזה מזכיר לנו אותנו".