בין שביליו המוריקים של נווה דקלים היא נעמדה, שעונה במקצת על גזע חשוף, כרוך באריג מהוקצע "לא עוזב את העיר, עבור אף אחד" רוסס בו בכתום בוהק. מדי זית לה, אפוד תכול ודגל ישראל טבוע בו, בציניות ארסית. עיניה משוטטות בפיזור, בולעות תמונות וקולות חנוקים, פניה קרות, לסתותיה אדוקות-עצורות. "נגה שחם , פלוגה ב " השתלשלה תווית ממדיה, מסגירות את שמה וזהותה, בתוך אריזת הניכור והצביעות הזו.
"באתי לכאן בשם מדינת ישראל" היא אמרה לי, קולה אחיד וקבוע, כמו מדקלמת מפנקס מוכתב מראש, "אני יודעת שזה קשה לך, גם לי זה לא פשוט, אבל מחר נצטרך לחיות ביחד, אסור שנהיה לשני עמים". "מה את מבינה?!" הטחתי בה, "את באה לכאן לעשות את המשימה שלך ולחזור הביתה, לי אין לאן ללכת! עשרים שנה אני גר כאן באדמה הזו, זה הבית שלי, זו המשפחה שלי, אלו החיים שלי, איך את מעיזה לעשות לי דבר כזה?! אין לך לב!? אין לך מצפון?! מה את רובוט שמבצע פקודות בלי לחשוב?!".
גם הדמעות שנשרו מעיניה וחנקו את גרונה לא עצרו בעד פרץ הזעם, הכאב והתסכול שקרעו אותי. "את מבינה לאיזה פשע את שותפה? מה את מעוללת? ההיסטוריה תשפוט אותך!" אמרתי לה בקול סדוק. היא הביטה בי, פניה חתומות, העדיפה לנצור אש, לא לרצות בשעת כעס וחמה, ניסתה להכיל, להקשיב, להנהן בראשה כמטוטלת, עיניה שותקות ושלוות כאילו דבר מאמירותיי לא נגע בה או פרט על מיתרי נפשה. "את יודעת מה זה לאבד בית, אדמה, חיים?! יבוא יום ואני אגיע לביתך ואומר לך את כל הסיסמאות שאת מצטט כאן, בלי להבין. אני אזכיר לך היטב את הרגעים הללו, שלא תשבי בשלווה בחדרך. את תביטי שוב בעיניי הכבויות ותחושי בכל עצמותייך איך את בעצמך גירשת אדם אל עבר פי פחת, זרקת אותו ואת משפחתו בלי בכלל לדעת היכן הם יניחו את ראשם בלילה. דמך לא ינוח ולא ישקוט עד שלא תתנערי מהעוול הנורא שאת מבצעת בנו היום!".
כבר כמעט שנתיים שההבטחה הזו, בעידנא דריתחא, מהדהדת בי, כמו מצווה עליי לפרוע את חובי ולקיים את נדרי, או לכל הפחות להפר אותו בדרכים כשרות. מהתחנה המרכזית באשקלון תפסתי אוטובוס צפונה, המכונה הזו דוהרת בין ערפילי האובך המחתלים את רצועת החוף, בניינים מזדקרים, מכוניות מאיצות, חוצות בכתום. בין שביליו השוממים של היישוב קדימה בשרון, בית קטן, רצועת דשא צרה ופרחי גרניום התוחמים אותו. "כאן גרים בכיף משפחת שחם - גיל לירון נגה ואורי". לא חשבתי אחרת. כבר צפיתי מראש לפגוש בשלט המאיים "זהירות כלב נושך". אצלנו בגוש, לעומתם, אנשים תלו בכניסה "ברוכים הבאים".
צלצול הפעמון משמיע נעימה קלאסית, צעדים חרישיים-מהוססים, עין נצמדת לחור הדלת, בוחנת בחשדנות את העלם הזר. "את מי אתה מחפש?" נענה קול דק "את נגה" אני אומר בטון סמכותי ופתאום הכול צף מחדש. הקריעה בפתח הבית, עקירת המזוזות, הבולדוזר שניתץ ללא רחם וקבר בשתי דקות עמל של שנים, החיילות שנשאו בכוח את אחותי רינה, וצלקות היום ההוא עוד צורבות בבשרה.
הדלת נפתחת. "בוא הכנס" אומרת בעלת הבית, עיניה שקועות ואפורות וקמטים צעירים בעור פניה החיוורות. עכשיו מבוכה אוחזת בי. אני מתיישב בכורסת עור כהה מביט בחלונות הויטראז. רגליי מקפצות בחוסר נוחות. היא ניצבת מולי במלוא קומתה, עיניה תמהות-מבולבלות. גם אני מבולבל. שתיקה מעיקה נמתחת וחורשת כל סנטימטר רבוע בבשרי המחודד. "באתי לקיים את הבטחתי" אני אומר מגומגם, מרגיש זר במקום הזה, לא רצוי. "רציתי לספר לך שאנחנו עדיין חיים בפחונים ועדיין אבא מובטל וגם רינה אחותי הקטנה, זו שגררת אותה בכוח, היא עדיין מטופלת אצל פסיכולוג, לא נרדמת בלילה, אבל אני רואה שאת חיה פה טוב, אין צרות, אין דאגות...".
פניה נותרו חתומות שום עווית או הבעה לא נרשמו בפניה הנוגות. אני מאיץ את קצב הדיבור השוצף, מנסה להספיק לומר כמה שיותר, כאילו זמני קצוב, דולה ממוחי הקודח משפטים ששיננתי היטב. "אז את רק ביצעת פקודות" אני אומר בניגון המתאים, לועס בבוז את המילים, "ואנחנו אוכלים היום את התבשיל המצחין שאת ושולחייך בישלו לנו". "מה אתה רוצה שאומר לך?" היא שואלת אותי כמו דוחה בקש את חיציי הנוקבים. עכשיו אני שותק. רק ידיי רועדות ומשילות מעליהן מתחים אצורים. "בוא ואראה לך דבר מה, אולי תתרכך מעט, אולי תבין" היא מסמנת לי לצעוד בעקבותיה מובילה אותי אל חדרה.
במרכז החדר שולחן קטן, אריג שחור מכסה אותו. עליו מונח האפוד התכול ההוא, המבעית והמתחסד, על האפוד תמונה ממוסגרת, חייל צעיר קלסתרו נאה, עיניו בהירות וטובות וחיוך מבויש בשפתיו. כומתה חומה מתוחה לראשו, סיכת לוחמים וכנפי צניחה מעטרים את חזהו. תחת התמונה ארבע שורות, אותיות מרובעות ובהירות. "סג"מ אורי שחם ז"ל, 1984-2006, נפל בקרב בבינת גבל, יהי זכרו ברוך".