ואולי החולות כיסו את הכל,
את הכבישים והמדרכות, את הספסלים והאבנים הלבנות. את גן השעשועים.
ואולי הם כיסו את החורבות: בתים-בתים מתים על האדמה הלבנה הזו, גוועים אל השתיקה ואל הזכרונות הכאובים. מתבוססים במה שהיה פעם- חיים.
וגם את הבית שלי הם כיסו- את דלת העץ החורקת, את הסלון המואר, את ארונות המטבח, את הפורמייקה והמסדרון הלבן. והם כיסו את החדר שלי, את החדר, את הקיר האדום והציור שאהבתי- אישה נשענת על גזע עץ, ובוכה.
כבר ימים רבים אחרי והחיים לבטח מכוסים בשכבות של חול לבן, טהור ודק. חול שכיסה עולם בשתיקתו, מותיר אחריו דממה דקה.
רק את הפצעים החול לא כיסה.
רק הם עוד פתוחים, מדממים, קוראים לעזרה. רק הם עוד חשים את מגע הדלת בידיי, רצפת השיש תחת רגליי, ריח תבשילי שבת באפי.
רק הם עוד פתוחים. מכאיבים לי.
היום, בשבט נקבע כיום הציון לגירוש גוש קטיף, והשנה- השלישי במספר.
שלוש שנים, אני לוחשת, שותקת, מנסה להפנים. שלוש שנים מהרגע בו ניחתה הגזירה, מנערת את האדמה תחתינו, מחריבה עולם באדישותה. שלוש שנים והדמעות עוד לחות בעיניים, השפתיים עוד צרובות מתפילות והלב, הלב עוד קורס מכובד הגעגוע. הגעגוע לבית, לחולות, לגלים, למקום שהיה כל עולמי שברגע אחד, נעלם.
והשנים הללו נדמות כנצח, כאילו חיים שלמים מפרידים מן הזכרונות הכאובים, כאילו שלא היה זה באותו גלגול ובאותו גוף, כאילו שהיה זה בנצח אחר, ילדה אחרת. יקום אחר.
ולפעמים אני תוהה- מה, זה באמת קרה? באמת היה לי בית? באמת היו חולות וגלים וילדות?
ואולי היתה זו רק הזיה: רגל יחפה מתלטפת בחול, אדוות גל קרירה באה-שוטפת, רסיס שמש נתלה בעיניים בורקות.
והכל רחוק. רחוק. כמתוך חלום.
האם היה זה דמיון?
היופי, השלווה, הים, הצחוק, בתים נטועים, ילדים ברחובות, לפתע גזירה, מחסומים, שוטרים, חיילים, חיילים, חיילים, מדים, רובים, כפפות, אטומים, מושכים ומושכים, דמעות, צרחות, בית עלמין, החדר שלי, שוכבת, רצפה קרה, לחיים רטובות, חיילת נכנסת עומדת ממול, עיניים כחולות, קול קר שאומר: עלייך לעזוב את הבית בצו מדינת ישראל, גב רועד, שפתיים יבשות, ידיים נשלחות לכל פינה, מלטפות-אוהבות, רגליים, רגליים בקושי עומדות, פוסעות החוצה, מתרחקות, נגמרות, לוחשות שלום לבית, למרפסת, לחלון במטבח, לשתיל הרך, לזכרונות. לתמימות.
שלום לך, בית אהוב.
היה או חלמתי חלום?
והעולם שכח, אטום, אדיש. נמשך במורד הרחוב אל השגרה ורגעיה הצהובים. עבודה, לימודים, ארנונה, חשמל. חלב, חמאה וביצים. מעגלים נמתחים נמשכים וחוזרים, סוב וסוב של ימי חולין. והעולם שכח את הדמעות והסרטים הכתומים, את החורבות, התרמילים, אנשים כבויים בלי בתים.
ואפילו אני שכחתי. נושכת שפתיים, מאפקת דמעה, ממשיכה. ממשיכה. ואפילו אני מתאמצת לשכוח, להדחיק, להתעלם. לשכוח שהיתה פעם ילדה, תמימה וצוחקת. לשכוח שהיה לה צחוק נקי, צלול מזכרונות, שהיתה לה מיטה, וחלון. וחלום. לשכוח את הציור שציירה בבוקר בגן: בית לבן, רעפים אדומים, דקל ירוק. וגלים.
ואפילו אני מעלימה זכרונות, דוחפת עמוק אל חור שחור בתוכי, בור הדחקה. ואפילו אני מחייכת, מהנהנת, מסתגלת לשיגרה, מנסה לשכוח את שצורב בתוכי:
מתגעגעת, מתגעגעת, מתגעגעת.
ורק לעיתים, ברגעים של חולשה, חוזרת אליי ההכרה: אני רחוקה. ואז אט-אט, בהיסוס, מוציאה זכרון, ממששת, מגלה מעליו את נייר הפרגמנט השקוף ומחבקת אל תוכי.
נוגעת, נפצעת, נדקרת.
וסוגרת מיד.
* * *
ימים רבים והחולות כבר כיסו את הכל. פיסת אדמה תחת שמיים כחולים, חלקת חולות בתוך מדבר רחב, שותק וסוחף.
ואין שום ייחוד לחלקה הזו- תלולית קטנה של עפר ואפר בתוך תלוליות רבות. ואיש לא ידע שפעם היו שם חיים והיו תינוקות שבגרו. ילדים. ואיש לא ידע שהיו אנשים צעירים עם חזון, שהיו כבישים ועצים ובתים אהובים. ואיש לא ידע שפעם הייתי אני, ילדה שוכבת על החול, מתכרבלת, מתבגרת אל האדמה הלבנה, נוצרת מתוך המרחבים המשכרים. מלאה באהבה.
ואיש לא ידע.
ורק הים מוסיף לסעור, להתפרק, להתנפץ
ולזכור.