הציבור הדתי לאומי משלם יותר מדי עבור שכר הלימוד בישיבות תיכוניות ובאולפנות. רבות נכתב, נאמר ונעשה ביחס לדרישה מן הממשלה לתקצב את המוסדות הללו ביד יותר נדיבה. פרנסי הציבור הדתי עושים מאמצים גדולים כדי לגייס תרומות למוסדות אלו. אבל עדיין שכר הלימוד בהם גבוה מדי. אמנם חינוך וערכים עומדים אצלנו במקום גבוה יותר מכסף אבל לשכר לימוד גבוה יש גם מחיר ערכי וחינוכי. מחיר ערכי אנו משלמים באי מתן הזדמנות שווה למשפחות מעוטות יכולת ההופכות לנתח גדול יותר ויותר בציבור. מחיר ערכי אנו משלמים בהדרה של מגזרים שלמים אשר היו מוכנים לשקול את החינוך הדתי לאומי אבל המחיר הכספי מרחיק אותם ממנו. ומחיר חינוכי אנו משלמים כאשר הורים נמנעים משעות חינוך איכותיות עם ילדיהם בבית, מכיוון שהם מוסיפים שעות עבודה בכדי לממן את לימודי ילדיהם שבמוסדות התיכוניים. הצעקה בעניין הולכת וגוברת אך דומה כי המענה לה הולך ומתרחק.
טוב עושים מי שמשתדלים להשיג הכנסות למוסדות אלו מתקציבי מדינה או מתרומות. אבל ברור שאין בכך די. הגיע הזמן שישיבותינו ואולפנותינו יאלצו לעבור קיצוץ חריף גם בסעיף ההוצאות. את הדברים ראוי לומר בצער ובכאב אך צריך לאמרם. הנטל הכספי המוטל על משפחות דתיות לאומיות פשוט כבד מדי. בכדי לצמצם את הוצאות מוסדות החינוך יכולים אנו להעלות הצעות שונות. בראש ובראשונה נצטרך לצמצם את המודל הפנימייתי. לאחר מכן, גם היקף שעות ההוראה יצטרך להצטמצם. אין ספק שטמונה בקיצוץ זה סכנה לפגיעה חינוכית אך אולי דווקא מעז יצא מתוק. ייתכן ודווקא המודעות לצמצום שעות ההוראה תדחף את המחנכים והתלמידים למקסם את האיכויות שבכל שעה כזו. ייתכן גם שצמצום השעות הפרונטליות יגרום לתהליכים של למידה וולונטרית של בנינו ובנותינו בבתי מדרש לאחר שעות הלימודים. מהלך כזה, אולי ירתום גם את ההורים להיות מעורבים בלימוד זה. כך תופנם בתלמידים המחויבות האישית ללימוד תורה וגם הוריהם יזכו הן ללימוד והן לפעילות משותפת עם בניהם ובנותיהם. להורים מצדם יהיה יותר זמן פנוי לעשות זאת מכיוון שהם יוכלו לעבוד פחות כאשר נטל שכר הלימוד ירד מגבם.
לכאורה, הורים יכולים לממש את הרעיון הזה לאלתר ולשלוח את ילדיהם למוסדות שאינם גובים שכר לימוד משמעותי. הבעיה היא שרובם המכריע של המוסדות המצליחים אינם בנויים בשיטה הזו. במקרים רבים אין להורים את הבחירה האם לשלוח את ילדם למוסד טוב בעל שעות הוראה רבות ויקרות או למוסד טוב עם שעות מעטות. הורה נדרש להכריע בפועל בין מוסד טוב ויקר לבין מוסד זול ובעייתי. במצב זה אין להורה ברירה אלא להמשיך ולשלוח את ילדיו למוסדות יקרים ולשלוח את עצמו לעבודות נוספות בכדי לממן זאת. במצב זה, לא פלא שהמוסדות המסתפקים במכסת שעות ההוראה הציבוריות לא מצליחים להרים תוכניות וולונטריות איכותיות מעבר לשעות הלימודים. כל הורה פרטי המבקש לתקן את המצב נדרש לברירה בעייתית זו ובוחר בסופו של דבר במוסד היקר. במונחי הניתוח הכלכלי יש כאן כשל שוק. ציבור גדול של צרכני שירותי חינוך מעוניין בשינוי אך אין לו את הכלים לעשות זאת.
מצב של כשל שוק דורש התערבות חיצונית. במקרה של מוסדות החינוך הדתיים יש צורך בהגבלה חיצונית של שכר הלימוד. לשם כך אני מציע ליזום חקיקה שתגביל את שכר הלימוד במוסדות המתוקצבים על ידי המדינה. זה יהיה חוק שישמור עלינו מפני עצמנו. על פי הצעתי, אם הורים מעוניינים ויכולים לממן את לימודי ילדיהם באופן פרטי לחלוטין איש לא יימנע מהם את הדבר. אך המדינה תקבע כי מי שמבקש ליהנות ממימון מוסד חינוך צריך להשאיר את המוסד נגיש לכל. הסדר דומה כבר קיים בכל הנוגע לרפואה פרטית. בעבר, יכלו מטופלים בעלי ממון לרכוש טיפולים פרטיים במסגרת מוסדות הרפואה הממשלתיים. נוהל זה הופסק והועמדה בפני המטופלים הברירה ללכת לטפול פרטי לגמרי או לטיפול ציבורי לגמרי. נראה, כי אם חוק כזה יופעל במערכת החינוך ייווצר תמריץ מאוד ברור למוסדות החינוכיים להסתפק במסגרת התקציב הממשלתית. כאשר זו תהיה נקודת המוצא, חזקה על אנשי החינוך המצוינים שלנו שכבר ימצאו את הדרך להפיק את המירב ממה שיש. אולי דווקא בסוד הצמצום ניתן יהיה להגדיל תורה ולהאדירה.
עו"ד אביעד בקשי הוא עמית מחקר מכון שוורץ ליהדות, אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים