בשנים האחרונות הולך ומתחדד העדרן של שאלות הזהות מהשיח הציוני. בין אם נבע הדבר מן הקונספציה של "מדינה להצלת הגוף היהודי", ובין אם מן האיום הביטחוני לאחר הקמת המדינה, נראה כי העם היושב בציון לא התפנה בעבר לעסוק בשאלות זהות כבהיום. אמנם, בשנים האחרונות שאלות הזהות הולכות ומציפות את התודעה הישראלית. קהלים רבים שהסתפקו בעבר בהגדרה לאומית בלבד ליהדותם תרים כעת אחר שורשיהם התרבותיים העמוקים; ארון הספרים היהודי נפתח לרווחה וספריו נפוצו לכל עבר.
אכן, אליה וקוץ בה. בניגוד לציפיות של חלקנו, נראה כי העיסוק בשאלת הזהות היהודית לא מיעט את המתח הפנימי בעם, אלא דווקא הצטרף להגברתו. בימים עברו ציונות חילונית וציונות דתית יכלו להתאחד סביב מובנה ה"חומרי" של הציונות, ולהתעלם מכך שחלוקות הן "רק" בהיבט המהותי שלה. אולם, מעת שעלתה שאלת ה"מה", השאלה "מהי ציונות?", או יותר מכך "מהי יהדות?", דומה הדבר שאנו מצויים על מסלול של התנגשות. יהודי דתי ויהודי חילוני חולקים גוף יהודי, אולם חלוקים לגבי "נפש יהודי (הומייה)".
תמיד הקלנו ראש בהתמודדות מול משמעות החילוניות לעומת משמעות ההתמודדות עם "זרמים אחרים" של היהדות. חילוני היה שותף במלחמה על המדינה, קונסרבטיבי היה אויב אכזר במלחמה על היהדות. ברם, בשנים האחרונות הולכת ומתבהרת ההבנה שכולם אויבים שלנו.
יתרה מכך, האויב אינו מצוי רק מחוץ לתחומנו. חידוד שאלות הזהות היהודית הולך ומפורר אותנו מבפנים. בעיתות משבר מול האויב החיצוני אולי נתאחד ("כל הדתיים מתנגדים ל"?"), אך ברגע שיוצף מאבק פנימי, בית-אל א ילחם בבית-אל ב, דתי של מימד בדתי של קו, ודתי של קו עבה בדתי של קו דק. ה"חומר" של הדת [הלכה יבשה] יכול אולי לאחד אותנו, אך ה"רוח" של הדת [לחלוחית של אמונה] תפלג אותנו לעד.
אל תבינו אותי לא נכון: אינני "יהודי של אחדות". מי שמאמין כי אחדות היא מעל הכל, אינו אלא מוסיף עמדה מהותנית נוספת למחלוקת. אין אני בא אלא להזמין את מי שמוטרד מכך לחשיבה משותפת אודות השאלה: האם סופו של העיסוק בשאלות הזהות להפריד אפילו בין איש לאחיו, או שמא יש אפשרות אחרת שאינה מאחדת על בסיס חומרי ואינה מפלגת על בסיס מהותי?
למעשה, יש כאן שאלה אודות ה"זהות" שאנו מבקשים: האם ה"זהות" היהודית שלי היא תשובה לשאלת ה"מה"? אם אכן כך הוא, אין מקום לאפשרות אחרת. אולם, אולי תיתכן זהות שאינה מכוננת על שאלת ה"מה"?
שאלת ה"מה" היא שאלה ששואל סובייקט כדי לאחוז באובייקט. בין אם מדובר ביהדות "אובייקטיבית" ובין אם מדובר רק ב"תופעה של יהדות" או "ביהדות שלי", אם בסופו של דבר אני מעוניין לגבש זהות מובחנת וחדה, הרי שאין כאן אלא אובייקטיפיקציה של היהדות. אובייקטיפיקציה שמטבעה מובילה לאטומיזציה וניכור.
אדגיש ואומר: איני חותר לאמירה פוסט-מודרנית כי אין "יהדות", אף איני חותר לאמירה ליבוביציאנית כי היהדות "נטולת מהות" היא ואיננה אלא "הלכה בעיניים עצומות". במובן מסוים, שתי אמירות אלו אינן אלא קצוותיה של שאלת הסובייקט כלפי האובייקט. אמנם, הראשונה מותירה אותנו לחלוטין בתוך הסובייקט והאחרונה לחלוטין בתוך האובייקט, אך האם אין כאן אלא שקיעה לתוך השאלה?
אכן, אפשרות אחרת תיתכן רק אם שאלות הזהות היהודית ישאלו מתוך ענווה עמוקה. האם באמת ניתן לצמצם את כל גווניה של היהדות, את כל השתלשלויותיה ההיסטוריות, לכדי ניסוח מהותני, לכדי אובייקט? או שמא עלינו להכיר בכך כי היהדות אינה אובייקט - היא הסובייקט. לא אנו שואלים על היהדות, היהדות היא ששואלת עלינו. אל לנו לשאול "מהי הזהות היהודית?", עלינו להקשיב לשאלת היהדות אותנו "איך אתה יהודי?".
אכן, במבט ראשון נראה הדבר פארדוכסאלי. הלא לכאורה יש להקדים ולשאול "מהי היהדות?" כדי שתהיה יהדות שתשאל אותנו. אולם, מבט מעמיק כדאי שיתעכב מעט לפני שיחרוץ את גורלנו לפארדוכס. מי אתה שתקדים ותשאל "מהי היהדות", לפני שעמדת לפניה בהקשבה ובהתמסרות? האם בכלל ניתן לך לאחוז ב"יהדות", לומר עליה כי היא כזו או כזו, ישנה או איננה?
הבה ניתן אמון ביהדות. הבה נאמין כי היא מבקשת לומר לנו משהו, כי היא מאמינה בנו, כי למרות שהיא יודעת שמילותינו מצומצמות וחלקיות היא מבקשת להיפגש איתנו בהן.
הבה ניתן אמון בעצמנו ובחברינו. הבה נאמין בעצמנו כי עובדי ה באמת אנחנו, כי הביטוי הנוכחי שאנו מבטאים בו את היהדות, רצוי בעיניה של היהדות אף שודאי חלקי הוא. הבה נאמין לחברינו שלמרות שביטויים שונה מאיתנו, מבקשים אף הם להקשיב ליהדות. הבה לא נאליל את ה, לא ראינו את תמונתו, רק שמענו את קולו שואל כל אחד ואחד מאיתנו "איכה?".
נאציזם אינו יהדות ולא יוכל להיות יהדות. ולהבדיל, גם מי שמצהיר על כוונתו להתנתק מהיהדות, אל לנו להאמין שהוא מגלה בכך ניצוץ יהודי עמוק. ומכל מקום, אל לנו להתעסק בשאלות ה"מה", התוחמות ומגדירות, אלא להתרכז בנתינת אמון בהקשבה ליהדות - אמון ביכולתנו להביע אותה ולהיכשל בהבעתה, ליפול ולקום, להתייאש מן השאלה ולהאמין בתשובה. קל יותר לדחות מעל פנינו את האחר ולהדחיק את האחר שבתוכנו. עבודת ה מתחילה בהקשבה.
הכותב הוא עמית מחקר במכון שוורץ ליהדות אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים