הם חושבים שהם הצליחו במקום בו אנחנו נכשלנו. הם חושבים שהם לקחו יום שאנחנו לא השכלנו לנצל לאורך כל הדורות, והפכו אותו למרענן הרשמי של הקיץ. הם חושבים שהם מנצלים היטב את ט"ו באב, בזמן שאנחנו יוצאים ידי חובה בוורטים על המכנה המשותף לכל האירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותו יום. הם חושבים שפסטיבלי אהבה, הופעות ושלל אירועים ביזאריים יעני-רומנטיים הם חג. כמובן שהם אינם מבינים כלום: כל החגיגות שלהן אינן משתוות לרגע אחד של שמחת חג אמיתית אצלנו.
הרגע שבו החזן מדלג על התחנון, כמובן.
אחדות ליום אחד
ומה בכל זאת עשו אלה שרצו למצות קצת יותר את ט"ו באב, ולא הוזמנו לאף חתונה/ אירוסין/ שבע ברכות באותו יום? נסעו לאירוע ב"מרכז וואהל" בבר-אילן, מן הסתם. כבכל שנה כמעט, איכשהו יש רק אירוע גדול אחד בט"ו באב. אין "אירוע מסורתי", המארגנים מתחלפים, הזמרים מתחלפים, המקום משתנה, אבל תמיד יש אירוע אחד מרכזי. אז הפעם המפלצת של גוש דן היתה האולם המארח, ויוני גנוט עמד מאחורי האירוע, וחבר-הכנסת לשעבר דדי צוקר הועלה מתהום הנשייה כדי למלא את המשבצת החילונית. איך זה שדווקא בט"ו באב יש אירוע אחד בלי פיצולים? כנראה שזה באמת חג של אחדות ישראל.
 |
|
הארוע המאחד של הקיץ
|
הפעם זה גירוש
כל הסיפור של גירוש העובדים והזרים וילדיהם דרוש התייחסות רצינית. כיוון שהרצינות והמדור הזה אינם דרים בכפיפה אחת, הוא משאיר את העבודה לגדולים וטובים ממנו, ואף מקווה להיתקל בימים הקרובים במאמרים תורניים חדשים שיתפרסמו בנושא. על כל פנים, אפשר לציין בסיפוק שאמנם לקח להם ארבע שנים תמימות, אבל בסוף עורכי החדשות הבינו שלשילוח אנשים מבתיהם בניגוד לרצונם קוראים בעברית גירוש.
אומנות הוויכוח
המדור כבר התייחס בעבר הלא-רחוק למה שעבר על התכנית "המילה האחרונה" ומגישיה בשנים האחרונות. הוא כמובן לא היה לבד, רבים שמו לב לכך שהוויכוחים - החלק המרכזי במבנה המקורי של התכנית - הפכו איכשהו להסכמות הדדיות, ולמעשה התכנית הפכה לתכנית אקטואליה רכה רגילה, אבל יותר מוצלחת (וגם קצת יותר ימנית, פטריוטית וסימפטית כלפי היהדות) מכל אלו שנעשו לפניה. אז מה קרה עכשיו? עכשיו הכל התפרץ. כלומר, זה התפרץ כבר לפני כשבועיים כשקובי אריאלי קצת הרגיז את אירגון "שוברים שתיקה", והם בתגובה שברו את שתיקת השמאל הישראלי והרימו קול זעקה, עד שבשבוע האחרון כבר נכתבו מאמרים ארוכים ומנומקים על מה שנהיה מהתוכנית הזאת.
 |
|
שינוי עמדות? (צילום: קובי מנורה- שפמ, ויקיפדיה עברית)
|
אז מה הם רוצים, בעצם? מה הבעיה שלהם? כמובן שיש היגיון בטענה שהתכנית סטתה ממסלולה המקורי, אלא שבעולם מתוקן - זה מה שאמור לקרות בכל מקום שמתווכחים בו. כששני צדדים מדברים ביניהם הרבה, אך טבעי הוא שהם ישכנעו אחד את השני, שכל אחד ימתן קצת את עמדתו, אפילו בלי לשים לב. הנחת היסוד של כל מי שהצטרף למחאתם של "שוברים שתיקה" היא שאין דבר כזה. לכל אחד יש עמדה, והוא אמור להתבצר בה ולא לזוז. ימני ישאר תמיד ימני, שמאלני ישאר תמיד שמאלני, והוויכוח ביניהם הוא לשם ויכוח גרידא, אף אחד לא יגיד לעצמו בשלב מסויים "וואלה, הוא צודק". מה שקרה לאברי גלעד ועירית לינור, ומנגד לאורי אורבך וגקי לוי, אמור לקרות בכל ויכוח. למעשה, דווקא "המילה האחרונה" יכולה ללמד אותנו להיות מוכנים לקבל ולהשתנות, ולא רק לחפש איך להגיד את המילה האחרונה.
חוזר ובגדול
מוסד שכוייח השבוע קיים כבר כמעט שנה, ועם זאת זוהי בסך הכל הפעם הראשונה בה השכוייח מוענק לאראל סג"ל. לא ברור כיצד זה לא קרה עד כה, אבל עכשיו זה סוף סוף קורה, לאור חזרתו של סג"ל למעריב. למי שלא זוכר, לפני כשנה - בערך בשלב שבו כל הקוראים אמרו לעצמם "מעניין שהוא כותב דעות ימניות ודתיות כל-כך חריפות, ובכל זאת לא מעיפים אותו" - פוטר סג"ל ממעריב ומצא את מקומו במקור ראשון. החזרה למעריב איננה צעד פשוט: זו איננה רק חזרה לעבודה עם מערכת לא-הכי-ימנית, זו איננה רק חזרה מכפולת עמודים לעמוד אחד (כלומר, עולם האסוציאציות של סג"ל לא יספיק להגיע מברק אובאמה למשרתו האישי של לואי ה-14, אלא יעצר איפהשהו במחלת מעיים של פילוסוף אנגלי ב-1896), מדובר בחזרה למקום שכבר הראה לך את הדלת החוצה פעם אחת. ובכל זאת הוא חוזר לשם, כי הדעות שלו פשוט חייבות להיות מושמעות בציבור הכללי.
ותהייה קטנה לסיום
בחדר החדשות של רדיו קול-חי מתעקשים לקרוא למחלה שמשגעת את העולם "השפעת שמקורה במקסיקו". האם מדובר בעוד מקרה חמור של סיבוך של שפעת החזירים?
בברכת המדור לא התייחס לרצח במועדון בת"א כי זאת לא חכמה - נראה מי יזכור להתייחס כשימצאו עוד כמה שנים את הרוצח, ויגלו שהוא לא שמע מעולם שיחה של רב.