פסול לי ואפסול לך

"דמוקרטיה", אמר פעם צרציל, "היא צורת הממשל הגרועה ביותר. פרט לכל האחרות שנוסו". ובלשונו של המשורר-החרזן חנניה רייכמן: "ההליך הדמוקרטי, קוץ תמידי אותו עָכַר: זה הפער הדרמטי, בין נבחר לבין מובחר".

דמוקרטיה אינה נטולת בעיות. גם היא רצופת קשיים. אם כך לגבי כל אדם, הרי שלמי שאמוּן על שמירת תורה ומצוות, על אחת כמה וכמה.

בהקשרים מסוימים, חלק מן הדרישות הדמוקרטיות מנוגדות לערכי היסוד שבעולמה של יהדות. כך, למשל, עקרון היסוד החוקתי של השוויון נתפרש, בין השאר, כעיקרון המחייב הכרה מלאה גם בגיור ובנישואין של אנשי הזרמים המתנגדים להלכה; עקרון היסוד של חופש הדת והחופש מדת מחייב הכרה בקבורה חילונית ומתן רשות לגופים מיסיונריים לשדל אנשים להמיר את דתם, חופש תנועה בשבתות ומועדי ישראל, ועוד; עקרון היסוד של חופש העיסוק מחייב מתן הרשאה לאדם לייבא ולמכור "דבר אחר" ולפתוח את בית עסקו גם בשבתות ומועדי ישראל; ועקרון היסוד של חופש הנישואין, שנתקבל במגילת הזכויות של האו"ם, מחייב מתן אפשרות לנישואין אזרחיים.

לכולם יש את הזכות לבחור ולהבחר (צילום: rama-cc-by-sa)

ועם זאת, יתרונות הדמוקרטיה עולים על חסרונותיה. גם גדולי ישראל בדורות האחרונים, דוגמת הנצי"ב והרבנים הרצוג וישראלי, הכירו בכך.

אחת הדילמות הדמוקרטיות הקשות ביותר נוגעת לסוגיית היסוד הדמוקרטית, שעומדת בבסיסה ובליבתה: הזכות לבחור ולהיבחר. זכות זו אינה ניתנת לשלילה אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות במינן, במקרים קיצוניים ויוצאי דופן בלבד. ככל שנרחיב את מסגרת הפסילה, כך נלך ונתרחק מלב הדמוקרטיה.

אכן, כפי שכתב נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, "זכויות האדם אינן במה לכיליון לאומי. חוקה אינה מרשם להתאבדות לאומית".

כל חברה בעלת שכל ישר, וכל דמוקרטיה מתוקנת, מכירות ותומכות בעקרון "הדמוקרטיה המתגוננת". ביטוי לכך ניתן בתיקון שהוסף לחוק יסוד: הכנסת קובע שניתן לפסול רשימה מהשתתפות בבחירות אם "מטרותיה או מעשיה שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", מסיתות לגזענות או תומכות במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל.

השאלה הגדולה היא מתי יש ליישם סעיף זה.

האומנם כל התבטאות, ותהא קשה ככל שתהא, מקוממת ומרגיזה, מאוסה ופרובוקטיבית, פוגענית ומטרידה, תשמש מצע למנוע מציבור המונה עשרות ומאות אלפי אזרחים ייצוג בכנסת?

האם כל אידיאה קיצונית, קשה, שמושמעת ברבים, אך סיכויי התממשותה רחוקים ושואפים לאפס, תביא להדרתו של ציבור שלם מתהליך הבחירות, ולהוצאתו מן המעגל הדמוקרטי אל שוליה העמומים והמסוכנים של הבִּיצָה החברתית והפוליטית?

הלב והרגש נוטים לא אחת לפסול כלאחר יד את היריב, ולמנוע ממנו להשמיע את קולו. קל וחומר כאשר נשמעים דברים בוטים, שפלים, מסיתים, מקוממים, כאותם דברים מאוסים שנשמעים לא אחת מפי דוברים שונים של מפלגות המצויות בקצות הקשת הפוליטית (ולעתים, למגינת לב, גם במרכזה).

ועם זאת, יש להיזהר ממצב של "פסול לי - ואפסול לך". עשיית שימוש סיטוני בסעיף המונע השתתפות רשימת מועמדים בבחירות לכנסת, עלולה להביא לכך שלא רק מפלגות שמאל דוגמת בל"ד ורע"ם-תע"ל תיפסלנה, אלא גם מפלגות מן הקצה הפוליטי האחר, דוגמת מפלגה שדוגלת בטרנספר של ערביי ישראל, או מפלגות הדוגלות בהשלטת דין תורה במדינת ישראל, בפסילת ההכרה בגיור רפורמי, או כאלה המונעות מנשים את הזכות להיבחר (דוגמת "אגודת ישראל").

לא לפסול אף אחד (צילום: ויקיפדיה עברית)

ראוי הוא, כי כל החלטה מעין זו תתקבל מאחורי "מסך של בערות", והפוסל לא יקבע את עמדתו לפי העמדה הפוליטית של הנפסל, שאינה תואמת את השקפתו-שלו, אלא לפי הסכנה - האמיתית, הממשית והישירה - שנשקפת הימנה.

בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בג"צ כי לנוכח חשיבותה של זכות היסוד החוקתית לבחור ולהיבחר במשטר דמוקרטי, יש לפרש את סעיף הפסילה בצמצום רב, ולהציב רף ראייתי גבוה במיוחד בפני מבקש הפסילה. בשל כך, הכשיר בג"צ בעבר את השתתפותם בבחירות של הרשימה המתקדמת לשלום, ברוך מרזל, שאול גוטמן, אחמד טיבי ועזמי בשארה.

סתימת פיות, אינה רק סותרת את הדמוקרטיה. היא גם בלתי מוסרית, ויש בה ניגוד לעקרונות יסוד של ההלכה והמסורת היהודית, הדוגלות - דרך כלל, אך לא תמיד - בפלורליזם, בריבוי דעות לרבות השמעת דעות חריגות ומגונות, גם כאשר אינן נעימות לאוזן, ואפילו כאשר צורבות הן את הלב (להרחבה בנושא זה, ראו: א הכהן, "חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי", בתוך: מנחה למנחם - ספר היובל לרב מנחם הכהן (ח עמית, ח באר וא הכהן עורכים, ת"א תשס"ח), עמ 75-45).

יתר על כן: גם מבחינת התבונה, ניתן לתהות האם שכר פסילת הרשימות הערביות לא יֵצֵא בהפסד גדול.

פסילתן העצימה את ערכן בעיני בוחריהן, ונתנה לדברים המקוממים שיצאו מפי נציגיהם הד עצום. הדרתן ממשכן הכנסת, לא תביא להיעלמותן של דעות מקוממות אלה. לכל היותר, היא תוריד אותן ל"מחתרת", שקשה יהיה הרבה יותר לשלוט עליה. זאת ועוד: הניסיון ההיסטורי רב השנים מלמד כי סתימת פיות והדרת קולות מסוימים מן השיח הציבורי, עלולה לפתח זרמים תת קרקעיים של התנגדות, שעלולים להתפרץ בצורה הרבה יותר אלימה וקשה.

קצרו של דבר: ככל שלא מדובר בסכנה ממשית, קרובה ומיידית, המאבק עם הדעות הפסולות חייב להתנהל בשוק הדעות החופשי, לרבות בכנסת - מעוז חופש הביטוי הפוליטי, ולא בשוק של המערב הפרוע, שוק החרמות, שעליו ניתן לומר לרוב כי "כל הפוסל - במומו הוא פוסל".

שמא ראוי לנו שנזכור את דברי המהר"ל: "ואין הסגר לדברים כמו אלו [=לא תועיל סגירתם, סתימת פיו של החולק], כי כל גיבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו, הוא חפץ מאד שאותו שבא נגדו יתגבר בכל אשר יוכל, ואז אם ינצח אותו הגיבור שבא להתגבר כנגדו [=בעל האמת], נראה שהמנצח גיבור ביותר. אבל מה גבורה מראה כאשר אותו שבא כנגדו אין רשאי לעמוד על נפשו וללחום כנגדו?", ובהמשך: "דוודאי האדון שגובר על עבדו [=ואינו מאפשר ליריבו להתמודד מולו בכוחות שווים], אין האדון מראה שום גבורה, כי אין יכול ואין רשאי עבד ללחום נגד אדון שלו, ולכך אין לסתום פי מי שבא לדבר נגד הדת לומר אליו אל תדבר כך, ואדרבא אם עושה כך - זה עצמו חולשתו".

סוף דבר, המהר"ל אינו רואה בהתמודדות ב"שוק הדעות" פחיתות כבוד או דבר שיש להתרחק ממנו. נהפוך הוא: דווקא מתן אפשרות להשמעת הדעה האחרת, הצבעה על שקריותה ושפלותה, והתמודדות חזיתית עמה, תביא לבירור האמת. תהליך הבירור והזיקוק, הדיון והליבון, עשוי להיות מלווה בכאב החותך בבשר החי, צורב את הלב. אך בסופו תצא האמת - שגברה על הדעה השקרית שמנגד - מחוזקת יותר.