בשל המשבר הכלכלי בעולם ובעקבותיו גם בארץ, חברות רבות, מפטרות עובדים ומקצצות בעלויות. חברות אחרות נמנעות מלפטר עובדים או לפחות מפחיתות בפיטורים, ומוצאות פתרונות אחרים. ויתור של העובדים על ימי חופש, קיצוץ רוחבי בשכר של כלל העובדים, או מעבר לשבוע עבודה מקוצר בין ארבעה ימים או אף שלושה ימים. מבחינת המעבידים מדובר בשלב זה על חיסכון של כחמישית מעלויות השכר, וחיסכון בעלויות תפעול בימים בהם לא עובדים. כל אילו הפ פתרונות זמניים ומוגבלים.
אין ספק שפיטורים מלאים הם דבר רע מאד, אך גם לקיצור ימי עבודה יש השלכות חברתיות כלכליות ופסיכולוגיות. מועבר מסר שמקום העבודה לא בטוח, שמשהו לא תקין. הביטחון התעסוקתי מתערער, ויש לו השלכות אישיות, משפחתיות וחברתיות. אפשר כמובן לנצל את ימי החופש לדברים שלא מספיקים בדרך כלל: למשפחה, ללימודים, השתלמויות, תחביבים, ואולי אף היכרות והתנסות בעבודה אחרת, ועוד, אבל הבעיה נשארת. על המעבידים לקחת בחשבון גם את ההיבטים החברתיים והפסיכולוגיים של העובדים המקוצצים ולטפל בהם, ולא רק בהיבט הכלכלי.
אין סוגיה תלמודית שעוסקת ישירות בשאלות הללו, אך כדרכו של משא ומתן הלכתי, ישנה הקשה והקבלה מנושאים דומים.
בהלכות צדקה והלוואה
פורים אחרינו, ובבכל זאת, בהלכות מתנות לאביונים, כמו בהלכות צדקה, ישנה התלבטות דומה. כיצד לחלק סכום מוגבל? הרב יואל סירקיש, פרשן ספר ההלכה - ארבעה טורים, מתאר קושי כלכלי, ומציע לחלק מטבע אחד למאה עניים "מאשר יתן הכל לעני אחד או שנים, כי זה שנתן למאה עניים החיה מאה נפשות" (בית חדש, אורח חיים, הלכות פורים סימן תרצה)
כך כתבו גם קדמונים (כמו למשל: הרמב"ם בפירוש המשנה, אבות פרק ג משנה טז, ועוד), וכאמור זו חלוקה הגיונית, "שכל ישר". בסיכומו של דבר, אם ישארו כאלה שאין להם כלום, הרי יוטל על אילו שיש להם, לתת לאותם נזקקים מהמעט שיש לכל אחד. על כן עדיף לחלק את "העוגה הקטנה" בצורה מושכלת והגיונית שלכל אחד יהיה מעט. את אותו עיקרון הפעיל לימים גם הרב ישראל הכהן מראדין, החפץ חיים, בהתלבטות דומה ובתחום משיק: הלוואות. אם כי הוא מסייג במקרים חריגים: "מוטב שילוה לכל אחד סך מועט, מלהלוות לאחד סך מרובה, ...ואם האחד שרוצה להלוות לו הסך המרובה יועיל לו בהלואתו שלא יתמוטט לגמרי, אפשר שהוא קודם, דבזה מקיים גם כן, מה שאמר הכתוב (ויקרא כה, לה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (אהבת חסד, דיני הלוואה, פרק א הלכה יד).
יחסי עובד - מעביד, ויחסי עובדים בינם לבין עצמם
מתבקש להחיל את אותם עקרונות מהלכות צדקה והלוואה גם על אופן התנהלותו של מעסיק במצבים דומים, בהם עוגת התקציב מצומצמת. קיצוץ בשכר והמשך אחזקתם של עובדים רבים יותר, מתוך תקווה שהגל הכלכלי הקשה יחלוף ויהיה ניתן לחזור ולעבוד כמו בימים טובים יותר. ע"פ דברי החפץ חיים, יש לבדוק באופן פרטני, אם אכן הכל יסתדרו עם השכר המקוצץ. יתכן ויהיה צורך לשלם משכורת מלאה לכאלה ש"יפלו" לחלוטין, אם שכרם יקוצץ (עובדים להם חובות גדולים; עובדים מבוגרים מאד; בעלי מיגבלות בריאותיות, וכד), גם במחיר פיטורי אחרים, כאלה שיש סיכוי טוב שיוכלו להסתדר בחוץ למרות הכל. זה נראה רע, כאילו המוכשרים יותר נפגעים יותר, אך קיצוץ רוחבי צריך להעשות בצורה אנושית ומתחשבת, תוך דאגה פרטנית לכל עובד ועובד.
שאלה מעין זו נשאל לפני למעלה משבעים שנה הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן פא), לאחר בירור מקיף במהות ההסכמה שבין מעביד לעובד, ובמחוייבות של מעביד לספק עבודה לפועל, הוא מגיע למסקנה שאם בכל זאת יהיה לכל עובד סכום שניתן להתפרנס ממנו, עדיף לצמצם ולקצץ ולא לפטר איש, ובסמכותו של מעביד לעשות זאת.
אחד המקורות המרכזיים בסוגיות עבודה, משם לומדים על כוחם של בעלי מקצוע להתאגד ולחייב זה את זה בהחלטות ותקנות, הוא המובא בתלמוד על אותם שוחטים בני אותו מקום, שקבלו על עצמם שבכל יום רק אחד מהם עובד, ומי שיתפס עובד ביום בו הוא התחייב שלא לעבוד, יענש (תלמוד בבלי בבא בתרא דף ט עמוד א). הליך קבלת ההחלטה שם היה פגום, ועל כן לא היה סמכות להעניש את מי שהפר את ההסכמה. אולם ברמת העיקרון, יכול להיות גב הלכתי להחלטה כזו של עובדים בינם לבין עצמם, לפיה, זמני העבודה של כל פועל מוגבלים ומקוצצים, כדי שכל אותם בעלי מקצוע באותו תחום יוכלו להתפרנס בהתאם למגבלות המקום והזמן.
מסיפור זה ניתן ללמוד עוד, ובמיוחד לסיטואציה כמו זו שאנו נמצאים בתוכה, משבר בסדר גודל עולמי, שכדאי שגופים נוספים להם ראיה כלל מערכתית כמו הממשלה, הסתדרות העובדים, בית הדין לעבודה, נציגי תעשיינים, מעסיקים ועובדים, ועוד, יהיו מעורבים פעילים בענין, כדי שלא יווצר מצב לפיו מעבידים לא נוהגים כשורה, ופוגעים בזכויות של עובדים בשם ההתייעלות, התארגנות מחדש, המשבר הכלכלי, ועוד.
הכותב חבר בבית המדרש לצדק חברתי