מידי פעם, אני קורא תגובות על מאמרים, תגובות של הציבור. ואני חוזר ומזדעזע, אני לא ממש מזדעזע מתגובות הציבור הכללי, שפעמים רבות מגלים חוסר רגישות ואף גסות, אני מזדעזע בעיקר מהתגובות הנשמעות במחננו. מכם ציבור יקר הייתי מצפה לתגובות יותר תרבותיות, יותר נבונות, יותר תורניות, כי הרי ציבור איכותי צריך להגיב בצורה איכותית. אך דומה, כי אדם שלמד תורה, והינו בעל ערכים מאבד את הכל ברגע שהוא אוחז במקלדת כדי לכתוב תגובה.
האם הסיבה היא כי היותו אנונימי חושפת את הפנימיות היותר עמוקה שלו? האם אנחנו מגלים את עצמנו בתגובות, מול המסך האנונימי? התגובות שהאדם כותב, הן כנראה הראי של האישיות שלו. נכון שישנם השוכרים מגיבנים מקצועיים כדי להגיב ולחזק את התחושה בציבור לכיוון דעתם האישית. גופים מוסדות ומפלגות עושות כך.
לתגובות, יש יתרון גדול בעולם המדיה והתקשורת הצד הטוב שלהן הוא שישנו חופש גדול לכותב, ויכולת הביטוי ניתנת לכל אחד, כל אחד יכול להגיב ולהביע דעתו, אך קריאה של תגובות רבות מביאות לזעזוע הנפש של כל מי שחשובה לו ההתפתחות המוסרית שלו ושל הדור. אנשים, גם דתיים, מרשים לעצמם לכתוב בצורה בוטא, מזלזלת, גסה אפילו כלפי רבנים. אם הרב ממלכתי, אז מיד כינויים מזלזלים ובוטים בגנות הממלכתיות. מאמר על הצבא גורר תגובות על תפקידי הגירוש העתידיים שלו. הקיצוניות המתגלה בתוך התגובות היא פשוט קשה ונוראית, היא מראה על פגם מוסרי עמוק בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט.
קריאת שמות פרטיים לרבנים, ביקורת גסה וחסרת רסן עליהם, ביטויי שנאה לאנשים, לגופים ולמוסדות לא מראות על בריאות רוחנית. אם ה"חפץ חיים" היה חי, הוא היה מזדעזע.
לכן, נפניתי לנסות ולכתוב את עשרת הדיברות לטוקבקיסט.
א. לפני שאתה כותב תגובה, תחשוב מה ה שואל מעימך, וכיצד אתה יכול בעזרת התגובה לקדם את מלכות ה בעולם.
ב. תזכור שגם מי שמאחורי המאמר הינו בן אדם, ממש כמוך.
ג. זכור שמחשבה מורכבת קשה להעביר בשלושים מילים.
ד. אל תנבח.
ה. זכור כי גם השונה ממך, יתכן שיש לו מקום, גם על פי התורה.
ו. אל תשנא.
ז. אל תנבל את הפה.
ח. אל תבזה תלמיד חכם.
ט. זכור כי לימוד זכות הוא מיסודות התורה.
י. אין חובה להגיב בכל מחיר.
לכם קוראי, אני משאיר מקום להתגדר, ולהוסיף טובה כהנה וכהנה בתגובות שלכם, להוסיף דיברות נוספות, כי אפשר להגדיל תורה ולהאדירה, לא רק להסתפק בעשרת הדיברות, אפשר שיהיו יותר.