הדין והחשבון שמוסר משה רבינו עם סיום חתימת המשכן חייב להפוך להיות מורה דרך לדורות. אף שמדובר במשה רבנו שלו היה רוצה היה יכול ליטול כל ממון שבעולם; אף שמדובר במנהיגם של ישראל בו נותנים אמון כולם; אף שמדובר בכספי המשכן שסביר להניח שהמחסום העומד בפני המבקש לגזול אותם גדול יותר, בשל התחושה שהוא גוזל כספי שמיים; אף שמדובר בכספים שמלכתחילה ניתנו בעודף גדול ובהתנדבות, ולא היה חסר שום דבר אם מישהו היה שולח ידו בכסף - מוסר משה רבינו דין וחשבון כספי מדויק.
העיקרון הגדול הזה נוסח באופן מופלא על ידי חז"ל במדרש רבה בפרשת השבוע: "...שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפליא שאם יעשיר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה ומישראל. ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן, אלא בשעה שא"ל הקב"ה למשה שיעשה המשכן מיד ויבואו כל איש וגו... נכנס משה אצל בצלאל, ראה שהותיר מן המשכן, אמר לפני הקב"ה: רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות, הלך משה ועשה בהן, כיון שבא ליתן חשבון אמר להם: כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות".
אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום - עיקרון זה נכנס למשנה ולהלכה. אין די בנקיות כלפי שמיא ובאמירה כי גלוי בפני מי שאמר והיה העולם כי ידי נקיות. החובה היא חובה כפולה - בראש ובראשונה להיות נקי מלקיחת ממון הבריות, ולאחר מכן עמידה בפני הציבור והוכחת נקיות הכפיים, תוך הסרת כל חשד מלקיחת ממון ציבורי שאינו מגיע לאדם. הלכות אלה שהתחילו בדיני כהן הנכנס לתרום את תרומת הלשכה חלחלו לדיני צדקה ולחובת איסוף הצדקה בדרך שאינה מעוררת חדש. לכך יש משמעות מעשית גם בארגוני הצדקה השונים. קשה להפריז בחשיבות העליונה של גופים הנרתמים לאיסוף צדקה בצורה המרשימה ביותר. בכלל, היותנו חברת צדקה, ריבוי גמחי"ם, ארגוני סיוע למיניהם ועוד ועוד היא אחת מהפנומנים המדהימים בחברה האנושית בכללה, והיא מאמתת את אבחונם של חז"ל כי אחד המאפיינים המובהקים של עם ישראל הוא היותו עם של גומלי חסדים. ברם, חובת נקיות הכפיים מוטלת גם על ארגוני הצדקה, וזאת בשני המישורים שלה: המישור הראשון הוא להיות נקיי כפיים, ובעיקר - הימנעות מזליגת הכסף הנתרם על ידי אנשים לצורכי מנהלה ומשכורות, והעברת הכסף למטרה לה נזקקים. ברור שלשם קיום ארגוני צדקה יש צורך גם ברמה מסוימת של מנהל, ומוצדק הוא שחלק קטן מהכסף הנתרם ילך למנהלה ולמשכורות לעובדים בארגון זה, ויהיה זה נכון להשתיק את הלשונות הרעות המביאות לעיתים להצדקה אידיאולוגית של קמצנות. ברם, בשעה שאחוז גבוה של כסף זולג לצרכים אלה, ולא זו בלבד אלא שארגון הצדקה עצמו פועל בניגוד אינטרסים, ועניינו אינו הכתובת אליה מופנה הכסף, הוא מועל בתפקידו ולמעשה גוזל בפועל את הבריות.
המישור השני, בו ניתן להציע גם הצעה מעשית, הוא השקיפות. הדבר הנכון ביותר לעשות הוא תו תקן לארגון צדקה. תו התקן הזה יחובר על ידי מומחים לגיוס כספי צדקה וחלוקתם יחד עם רבנים ואנשי מוסר, והוא יגדיר את ההנהגות על פי ההלכה של "והייתם נקים". כל ארגון צדקה יתחייב הן להצהיר שהוא פועל לאור עקרונות תו התקן הזה, והן לכתוב על הקבלות (בדיוק כפי שיצרני המזון כותבים) מהי שיטת חלוקת הכספים: אחוז זה למנהלות, אחוז זה למשכורות, אחוז זה למתרימים, ואחוז זה למטרה שלשמה הוקם ארגון החסד. אם אכן ייעשה כך לא זו בלבד שנפעל לאור ההלכה ופרשת השבוע, אלא שסביר להניח שמספר התורמים ילך ויגדל ביודעם שהכסף מגיע ליעדו - אלה שבאמת זקוקים לו.