דיבור על תופעה שלילית מסוימת גורם פעמים רבות נזק יותר מאשר תועלת. הנזק אינו נובע מהעובדה שהוציאו כביסה מלוכלכת החוצה. הקביעה כי אין דבר מטהר יותר מאשר אור השמש מתאימה מאוד לרוחה הכללי של התורה, אשר מדברת פעמים רבות על ביעור הרע בקרבנו. גם דברי הנביאים שהעלו תופעות שליליות בחברה ומחו בדבר ד כנגדם מלמדים שאין אנו חוששים מעצם העיסוק במאבק ברע. הטיעון כי עיסוק בטיהור המחנה מביא לחילול השם בעצם החשיפה של נושאים בעייתיים הוא עצמו חילול השם גדול - כאילו מעדיף ריבונו של עולם את שמו על פני המאבק בשחיתות או הצלת עשוק מיד עושקו. הדרך בה נהגה התורה והנביאים בעקבותיה מלמדת גם כי הטיעון שעצם העיסוק במאבק ברוע משחית את האדם העוסק במאבק זה - אינה עומדת במבחן המקורות. להפך, דווקא האדם המסכים כי בחברתו ייעשה עוול, ויש בידו למחות ואינו מוחה, הוא זה שאינו הולך בדרכה של תורה.
הבעיה נמצאת במקום אחר לגמרי. היא נמצאת בתחושה כי אם מדברים על נושא מסוים, ומדברים עוד, ושוב, ואפילו בתפילה, וגם אחריה, וגם בבית בסעודה - נעשה דבר מה משמעותי והמשימה הסתיימה. על אף העובדה שיש חשיבות מסוימת בדיבורים על נושא מסוים כדי להעלות אותו למודעות, אין בדיבור כדי להתמודד עם הבעיה. לא לחינם לימדונו חכמים "אמור מעט ועשה הרבה", ולא לחינם דיברו על היחס בין מי שחכמתו מרובה ממעשיו ובין מי שמעשיו מרובים מחוכמתו.
התפרצות חשיפת פרשיות שחיתות מלמדת על החיוניות הבלתי מתפשרת שצריכה להתרחש בעשייה הממשית. אין לנו כלים לדעת האם המציאות מושחתת יותר או שרק כלי הפרסום והחשיפה יעילים יותר, גם אין אנו יודעים האם הנאבקים בשחיתות עצמם אינם עושים זאת מהאינטרסים המושחתים משלהם. ברם, נראה כי ההצטברות הגדולה של הפרשיות השונות מלמדת על ריקבון עמוק, ואנו מדברים על כל הרבדים השלטוניים, ואף על תחומים ציבוריים שאינם שלטוניים אולם תופשים מעמד משמעותי. זוהי הסכנה האמיתית לעם ישראל וקיומו, יותר מאשר כל סכנה אחרת. על אף שאנו מוקפים בעיות חמורות מסביב לעולם, חוסנה וקיומה של אומה מותנה ביכולות הפנימיות שלה להתמודד עם המציאות. מנהיגות מושחתת בראש ובראשונה אינה מקבלת הכרעות לטובת העניין אלא לטובת המכריע. התנהגות זו יוצרת תגובת שרשרת, שבהמשכה מאבד הציבור את האמון בשלטון. איבוד אמון זה מביא בהכרח לנטילת רשות לעשות דין לעצמו, וכל אדם פועל אפוא לאור האינטרס הפרטי שלו, שהרי אין בו אמון יותר במערכות השלטוניות. זהו ההמשך הבלתי נמנע מהתחושה כי "כולם מושחתים" ו"כולם שקרנים". זו אינה סכנה של התמוטטות החברה. זו ההתמוטטות בהתגלמותה. לכל התפריט הנורא הזה יש להוסיף את חילול השם הנורא, והחשוף לתקשורת הבינלאומית מגלה עד כמה שמה של מדינת ישראל מוכפש על רקע השחיתות המתגלה. ועיקר העיקרים - ההתרחקות שלנו מהמשכו של אברהם אבינו שעשה צדקה ומשפט ובכך נתייחד, היא עצמה הרעה היותר גדולה שבהחלשת יסוד קיומנו.
מכאן אפוא צריך לעבור לעשייה. עשייה מתחילה בקשוט עצמך, ומסתיימת במערכה ציבורית רחבה. קשוט עצמך הוא פיתוח מבחני הכבוד במערכת החינוך, הימנעות מכלכלה שחורה, הקפדה שלא להיות בניגודי אינטרסים, מניעת קידום קרובי משפחה רק בשל היותם קרובים, ועוד ועוד. לא ניתן להיאבק בשחיתות בלי להיות נקי ממנה ברמות הנמוכות של השחיתות. ומכאן אפשר ללכת רחוק הרבה יותר: הצטרפות למאבקים בלתי מתפשרים בקשרים שבין הון ושלטון ועיתון ברמה הלאומית; קידום נבחרי ציבור שיהיו חלק ממאבקי חקיקה המקדים את המאבק בשחיתות, ועיקר העיקרים: השתתפות ביצירת אווירה ציבורית שיש דברים שפשוט לא עושים כי לא ניתן לעשות אותם. השבת הבושה לשדה הציבורי היא התנאי ההכרחי להתמודד עם היסוד המסכן ביותר את קיומנו.