בתחילת פרשת חיי שרה, אנו מוצאים את השיג והשיח המאלף של אברהם עם בני חת בקשר לרכישת אחוזת הקבר לשרה, הלא היא מערת המכפלה.
לאחר מות שרה, אברהם פנה לבני חת, ואמר להם: "גר ותושב אנוכי עמכם. תנו לי אחוזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני. ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת". ומיד לאחר מכן - "וידבר אתם לאמר… שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר, ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו".
בעל החזקוני (רבנו חזקיה ב"ר מנוח) מסביר בצורה מאלפת את נפתלותו של אברהם ברכישת מערת המכפלה. מקריאת הפסוקים עולה כי אברהם ידע בדיוק מה הוא רוצה: את מערת המכפלה אשר לעפרון החיתי אשר בקצה שדהו. ומה קל יותר לאברהם, מאשר לפנות ישירות לעפרון החיתי ולרכוש ממנו את הקרקע?
החזקוני מסביר זאת כך: ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת - "אברהם היה צריך לכולן, שאפילו מכר לו עפרון את השדה, לא היה אברהם רשאי לעשותו בית הקברות שלא ברשות בני העיר, ולכן הוצרך לקום כדי להשתחוות לכולן" (חזקוני לבראשית כ"ג, ז).
אם כן, לא יכול אדם לעשות בקניינו הפרטי מה שירצה, אם יש חשש לפגיעה באחרים. זו הסיבה שגם אם אברהם היה בעל הקרקע, עדיין היה זקוק להסכמת כל בני העיר כדי להשתמש בקרקע לצרכי קבורה. ובלשון ימינו: לא ניתן לשנות ייעוד של קרקע, ללא הסכמת הנפגעים הפוטנציאליים.
פרטי ההלכות בתחום זה, מוסדרים בהלכה במה שנקרא: "הלכות שכנים". וכך מסביר הרמב"ם את המושג "הלכות שכנים": "עניין אלו ההלכות לידע דין חילוק הקרקעות בין השותפין והרחקת נזק כל אחד מהם משכנו ומבעל המצר שלו ודין בעל המצר" (רמב"ם, הקדמה להלכות שכנים).
ואכן, בהמשך הלכות שכנים, אנו מוצאים הלכות רבות המפרטות מה אסור לאדם לעשות ברשותו, בגלל החשש מהפגיעה בשכנו או בציבור. וכך, לדוגמא, פוסק הרמב"ם:"מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה, כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר. וכן לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן היה לו חמישים אמה לכל רוח כדי שלא יזיק התבן לנטיעת חברו או לנירו" (רמב"ם, הלכות שכנים, י, ב).
נמצאנו למדים, כי זכותו העקרונית של האדם לעשות בקניינו הפרטי כרצונו, נדחקת מפני הפגיעה בשכניו ובבני עירו.
אלא, שההלכה אף מרחיקה לכת יותר מכך, וקובעת, כי הקניין הפרטי נסוג, גם מנימוקים של איכות הסביבה ו"שיפור פני העיר". וכך פוסק הרמב"ם: "מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה, ובחרוב ובשקמה חמישים אמה, מפני נוי העיר. וכל אילן הנמצא קרוב לעיר פחות מזה - קוצצין אותו. ואם האילן קדם - נותנין לו בני העיר דמיו" (רמב"ם, הלכות שכנים, י, א).
אפשר אולי להתווכח, האם הרחקת עצים מן העיר היא נוי לעיר, אם לאו. אין ספק שזו שאלה של תרבות במימד של זמן ותקופה. אבל העיקרון ברור: יופיה של העיר, יהא אשר יהא, גובר על הקניין הפרטי.
אז מי אמר שההלכה לא יודעת מה זה איכות סביבה?
על הלכות שכנים ומגבלות הזכויות בקניין הפרטי
בתחילת פרשת חיי שרה אברהם מנהל שיג ושיח עם בני חת בקשר לרכישת אחוזת הקבר לשרה. אברהם ידע בדיוק מה הוא רוצה: את מערת המכפלה אשר לעפרון החיתי אשר בקצה שדהו. ומה קל יותר לאברהם, מאשר לפנות ישירות לעפרון החיתי ולרכוש ממנו את הקרקע??
