לעיתים התנהגויות קטנות וקשות מלמדות על כשל המצוי בהיקף נרחב יותר. לא תמיד יש צורך לעסוק במאקרו – לעיתים דווקא אותם דברים שאדם דש אותם בעקביו מתגלים כצוהר המאפשר להתבונן דרכו אל עניינים הדורשים תיקון. טוב לו לאדם שלא להכניס עצמו לקטנות בשעה שמדובר באמת בעניינים קטנים. טוב לו לאדם כן להכניס עצמו לעניינים קטנים המלמדים אותו הרבה על נושאים גדולים בהרבה.
כזה הוא לדוגמה המנהג המגונה של טרמפיסטים לשוחח בפלפון בשעה שאדם מסייע להם ומסיע אותם במכוניתו. לא מדובר על דבר מה גדול במיוחד, ואין זו העבירה הנוראה ביותר. מדובר בהתנהגות לא ראויה, וככזו טוב לתקן אותה. אולם, התנהגות זו מלמדת על פגמים קשים יותר, ועל כן יש צורך לעסוק בסוגיה זו בתחום תורת המידות.
מהן הנקודות העולות מהתנהגות זו? ראשונה בהן היא חוסר רגישות. אדם המכניס זר למכוניתו או לביתו אינו עושה זאת על מנת שישתלטו לו על זמנו או על מחשבותיו. הוא מבקש לעשות חסד עם השני, ולסייע לו להגיע למקומו. ברם, כשחסד זה מתחיל לגבות ממנו צורך לשמוע את שיחותיו של השני, להיות מותקף על ידי הרעש שהטרמפיסט עושה, חובת הימנעות ממחשבה שקטה או מהאזנה לרדיו, מדובר באונס מסוים שהזוכה לטרמפ עושה. המרעיש מגלה שאין הוא רגיש דיו לאחר – ועניין זה נכון גם בשיחה קולנית בשעה שנוסעים באוטובוס. כשהדבר מתחולל במכוניתו של השני מדובר בכפל כפליים של חוסר רגישות.
למעלה מכך, הדבר עומד בניגוד מוחלט לעיקרון הכרת הטוב, שכה מפואר בדברי ראשונים ואחרונים כאחת המידות החיוניות והבסיסיות ביותר. אין שום מידה של הכרת הטוב בשעה שעולים למכונית ומפריעים. הכרת הטוב אינה מתמצית באמירת תודה מנומסת, כי אם בתחושה כי אדם חב לשני העוזר לו, התחשבות, נכונות לעזור גם לו, והתנהגות לאור כללי ההתנהגות האומרת בדמותה הערכה כלפי העזרה. שיחה בטלפון סלולרי אינה כזו. מדובר גם בחוסר התחשבות כלפי טרמפיסטים עתידיים אחרים. ככל שחוויית לקיחת אנשים תיהפך להיות לא נוחה, ושהתנהגות הנוסעים תהיה לא מנומסת ולא נעימה, הנכונות לקחת אחרים במכונית תלך ותפחת. המדברים בקול אפוא הם "חב לאחריניה", והם פוגעים במערכת החסד והרגישות לצרכי השני.
הדיבור בטלפון סלולארי בנסיעה בטרמפ מהווה אפוא סוג מסוים של השתלטות גסה על עולמו האישי והאינטימי של האחר, בעיקר שהנוסע הוא האורח והמסיע הוא בעל הבית. כאמור לעיל, מדובר בצוהר להתנהגות גסה ההולכת ונעשית נורמה. הצעקנות, הרעש, הניפוח העצמי הרואה רק את עצמך הם חלק מהרעות הגדולות של דפוסי ההתנהגות החברתיים החדשים. לעומת זאת, ההתנהגות העדינה והרגישה, המבקשת בעדינות לחיות ליד השני העושה טוב, ולא לכפות את עצמי על האחר, מחייבת דפוס אחר של מחשבה חברתית, שהיא תוצאה של מידות מתוקנות, ושל יחס נכון אל הסובב.
מובן כי בכך אין למצוא היתר שלא לעזור ולא לסייע למי שצריך הסעה. אדם הזוכה להחזיק מכונית משל עצמו צריך לראות גם בה את אחד הכלים בהם הוא יכול לעשות חסד עם השני, ובעיקר בשעה שבאמת אין הדבר גובה ממנו מאמץ של ממש. לא כל אחד יכול להחזיק מכונית, והתחבורה הציבורית אינה מספקת את צרכי בני האדם כולם מסיבות שונות. זו הזדמנות מצוינת ל"עזב תעזוב עמו" ול"וחי אחיך עמך". אל נא נניח למעט הנוהגים שלא כשורה לקלקל את ההתנהגות הראויה של אדם המשתמש במכוניתו כדי לזרוע זרעים של אור בכל מקום. הצירוף של התנהגות ראויה של הנוסע יחד עם ההתנהגות הפשוטה של בעל המכונית הוא הדרך הראויה ליסוע במסילת ישרים.