"הלוא אמרתי לכם אל תחטאו בילד" - אין תכונה אנושית יותר מאשר לומר "אמרתי לכם" ! כראובן בשעתו נוח לו לאדם לראות במאורעות שקרו הוכחה לצדקת דרכו. בהטיחו כך כלפי חביריו ורעיו הוא מלמדם כי הוא החכם מכל אדם, וכי היה ראוי שמלכתחילה יאזינו לו. משפט זה, הנאמר בדרך כלל כאשר המציאות מסובכת וקורסת, פורק את מטענו השלילי על המאזינים, המוסיפים צער על צערם - לא זו בלבד שהמציאות מסובכת, עוד יש אחד מהם החוגג בשל ההסתבכות, ומנצל אותה כדי לרומם את עצמו.
פעמים רבות לאמירה זו אין על מה שתסמוך. האדם האומר אותה זוכר היטב את הראיות לטובתו, אך שוכח את כל הפעמים בהם אמר כי דבר מסוים יקרה או שראוי לעשות דבר אחר, והמציאות לא הוכיחה שהוא צדק. אין מדובר בחשבון נפש מסודר, כי אם בניצול הזדמנות מסוימת שדבר מה הצליח על פי דרכו; פעמים אחרות מתברר כי הוא כלל לא אמר אמירה זאת, והוא משכתב בדיעבד את ההיסטוריה. נוח היה לו כי הוא היה מציע מלכתחילה לעשות דבר מה, והוא מרמה את עצמו בטיעון שהוא היה זה שהציע לפעול אחרת; פעמים אחרות הוא אכן אמר אמירה זו, אולם הוא עצמו פחד בשעתו להילחם עליה, וביטא אותה בצנעא ובשקט, וללא אומץ לב ציבורי להכריז עליה במלוא עוצמתה. כעת נוח לו לטעון כי זו הייתה עמדתו מלכתחילה, אולם לא זו הייתה תמונת המצב בשעתו. כך בדיוק קרה בפרשת מכירת יוסף - ראובן כלל לא אמר להם בשעתו "אל תחטאו בילד". אמנם, הוא הציל את יוסף מהריגה מיידית, בהציעו לאחים להשליך את יוסף לבור כדי שיגווע שם מעצמו, ולא ידם היא שתשלח בו. התורה מעידה עליו כי כוונתו הייתה להציל את יוסף. אולם אומץ הלב הציבורי להכריז על כך היה חסר לו, והוא לא התייצב מול האחים כפי שנדרש מאח בכור, ולא אמר להם כי אל להם לשלוח יד בנפשו של אחיהם. ועל כן מדובר בהתפארות שווא, ולא במהלך של תיקון אמיתי.
ברם, החולשה היסודית באמירה זו היא שאין היא מייסדת דבר חיובי בעולם. כל שהיא יכולה להעצים זו את תחושת הכישלון המלווה את החבורה השומעת את הדברים. השומעים אינם הופכים לתומכים נאמנים של האומר כך, כי אם סופגים מכה נוספת על מכתם. כך בדיוק אירע בפרשת השבוע - אמירתו של ראובן כי הוא זה שטען מלכתחילה שאין לפגוע בילד לא קידמה את האחים לשום מקום - הם לא הצליחו עדיין למצוא את דרך התיקון לעוול שנעשה כלפי יוסף. ראובן עצמו לא הצליח לשכנע את יעקב כי ישלח עימו את בנימין - הצעתו דמתה מאוד לאמירה "אמרתי לכם" - הצעה שאין בה ממש, שהרי אין ליעקב שום רצון להמית את שני בני ראובן אם לא ישיב ראובן את בנימין עימו.
קיצורו של דבר - באמירה "אמרתי לכם" לא מצליח האדם לשקם את מעמדו בעיני החברה, או להוסיף כל דבר חיובי בעולם. בדרך כלל מהווה אמירה זו שכנוע עצמי עמוק בצדקת מעשהו מלכתחילה, אך כיוון שהמבט צריך להיות מופנה אל העתיד אין בכך טעם של ממש. אמירה זו מובילה לאיבוד שיקול דעת אמיתי, למתח חברתי מיותר, לקלקול המידות במדה המגונה מכולן - הגאווה, ולאובדן יכולת ההנהגה.
בשעה של קושי הענווה מחייבת לתור אחר דרכים לתיקון העתיד, ולהתמודד עם הבעיה העומדת על הפרק. את מתן השכר וחלוקת ההערכה למילים חשובות שנאמרו בשעתן יעשו האחרים. על המשוכנע כי הוא צדק מלכתחילה לרכז את מאמציו בגאולת המצב העכשווי, אף אם הוא משוכנע כי לו היו שומעים לו כלל לא היו מגיעים למצב זה. זוהי הענווה האמיתית, עטרת המידות, המכוונת את עולם התיקון ולא את העולם המבקש לעשות רווחים על רקע הסתבכות הקבוצה כולה.