"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר", המשמעויות המדיניות והביטחונית של הדלפת המסמכים הסודיים לרשות הרבים היא עניין לבעלי המקצוע בתחומים השונים, והם שינתחו ויקבעו את מידת הנזק שהדלפה זו גרמה. ברם, יש להדלפה זו משמעויות מוסריות, אתיות והלכתיות רבות.
תורת ישראל מלמדת כי במסגרת האיסור הכולל על הרכילות - "לא תלך רכיל בעמך" - ישנה הוראה מיוחדת הקשורה להדלפה: "הולך רכיל - מגלה סוד", והעובדה כי מי שהופקדו בידיו סודות חשף אותם בפני מי שאינו ראוי לכך היא עובדה חמורה הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מוסרית. מובן כי גם לכלל זה יש גבולות, כמו לכל כלל אתי אחר, שהרי הנחשף למעשי עוול אינו רשאי להסתתר מאחורי איסורי ההדלפה, ויש צורך בבחינה מדוקדקת כדי לקבוע מה חשוב יותר ממה (אלו שאלות העולות גם בפני רופאים רבים (חובת הסודיות הרפואית מול דיווחי על אדם שאינו כשיר לנהיגה) ובפני רבנים רבים (מידע שהגיע לרב על ידי אדם האוסר להסיק ממנו את המסקנות ההלכתיות), ומה דוחה את מה.
אולם אני מבקש להאיר לעצמנו זווית אחרת של פרשת ההדלפה, והיא ההטמעה העמוקה כי המינוח "בחדרי חדרים" הולך ומאבד מתוקפו. הטכנולוגיה הקיימת הופכת את החיים החברתיים שלנו ליותר שקופים. כל המערכות מוצאות את עצמן חשופות יותר - בין אם מדובר בשיחות רעים ובמסרים דיסקרטיים, ובין אם מדובר בפסקי הלכה "פרטיים" המנוגדים באופן בולט להצהרה הדקלרטיבית; בין אם מדובר במכתבים אישיים ובין אם מדובר בהחלטות מדיניות מסובכות ומורכבות. אנחנו לא מוגנים על ידי מעטי הסודיות.
תורמים לכך גורמים רבים: חלקם חוקיים, כמו העדפת זכות הציבור לדעת על פני כל אידיאל אחר; חלקם טכנולוגיים כמו הפייסבוק והגוגל; חלקם תרבותיים כמו איבוד הבושה הצניעות וההגנה של מרחבו של הפרט, ועוד ועוד. כל אלה מביאים לכך שחיינו כולנו יותר שקופים .צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם.
יש במציאות החיים הזו הרבה מן הרוע, מן ההשחתה, מן האלימות החודרנית, ומהסיכון הגדול לחירותו של האדם ולבחירה החופשית. השקיפות הזו נותנת כוח נורא בידי מי שמסוגל לעולל רע - בין אם מדובר בשלטון רשע שינצל אותה כנגד מתנגדיו, ובין אם מדובר בחורשי רעתו של אדם שיתאפשר להם ללכלך כך עליו בראש חוצות. יש במציאות החיים הזו הרבה מן הטוב: היא מצמצמת הפער שבין החיצוניות ובין הפנימיות; היא מחזקת את ההתמודדות כנגד "ארור מכה רעהו בסתר" (אחד הכלים הטובים להתמודדות אישית עם הנטייה לומר לשון הרע היא הפחד מפני פרסום הדברים והצורך להתייצב מול הנפגעים); ובעיקר - היא מאפשרת (לא מבטיחה) חיים מחויבים יותר לאמת: חיים עם הרבה פחות חנופה, עם הרבה פחות אחד בפה ואחד בלב, עם הרבה פחות שקר, ועם הרבה יותר דייקנות וזהירות.
כל אלה הן האפשרויות. לא הוודאויות. בשעה שנפטר רבן יוחנן בן זכאי ביקשו תלמידיו כי יברך אותם. ברכתו המפתיעה הייתה "ולוואי ויהיה מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם", והוא ביאר את הברכה המיוחדת הזו בניתוח פסיכולוגי פשוט: טבע האדם הוא לפחוד יותר ממה שיאמרו עליו הבריות מאשר מהקב"ה. המציאות השקופה עשויה (לא בהכרח) להביא בכנפיה הן פחד גדול יותר מן הבריות, והן הכרה יותר עמוקה בכוחה של ההשגחה האלוקית עלינו. אפשר שפרשת ההדלפה תהיה צומת משמעותית ביותר בחיי השקיפות שלנו, ותהיה בה ברכה מרובה.
המאמר המלא התפרסם באתר ישיבת ההסדר פתח תקוה