מה זו אהדה?

יש מישהי שבכל פעם שאני נכנסת לשיעור הפילטיס שלי היא מחייכת ואומרת "יאללה הפועל". זה לא שמשעמם לה, או שהיא מוזרה במיוחד, היא פשוט מגיבה לבגדי הספורט שלי. הם כוללים חולצה אדומה שבמרכזה סמל הפועל י-ם בכדורסל והכיתוב "אני אדום בנשמה". יש לי גם מחזיק מפתחות של הפועל וכרטיס החופשי חודשי שלי מאוכסן יחד עם המנוי ב"פלסטיק" אדום.

מעורבות רגשית גבוהה- זה רע?

"זר לא יבין זאת" - באמת קשה להסביר למישהו שלא מכיר את זה מה זו אהדה. אני "אוהדת" רק שנתיים, רק מאז שאני מכירה את העלם. לפני כן מעולם לא הייתי במשחק כדורסל וזה גם לא ממש עניין אותי. כשהתחלתי לצאת עם העלם לא הבנתי מה כל כך מושך בכדורסל, לא הבנתי מה כל כך מגניב בללכת ולצפות באנשים נאבקים על הכדור. המשחק הראשון שאליו הלכתי היה משחק בין הפועל י-ם למכבי ת"א. הבנתי מהעלם שזה משחק משמעותי, אבל לא הבנתי עד כמה. אני לא זוכרת כמה - כמה נגמר המשחק, אבל אני זוכרת שכשהוא נגמר (ואין צורך לפרט מי ניצח...) ראיתי את אחת האוהדות יושבת ובוכה, ולא הבנתי. לפני מספר חודשים במשחק בהיכל נוקיה, ברגע בו ביינום השווה - הבנתי. לא, לא בכיתי. אבל ההלם שהיה על הפנים שלי גרם לי להזדהות עמוקה עם אותה בחורה.

מה זה להיות אוהדת?

בשבילי להיות אוהדת זה להגיע באופן קבוע למשחקים, זה לשמוח בניצחונות ולהיעצב/ להתעצבן/ להתייאש בהפסדים ולעודד למרות הכול. במאמר "קינה לאושיסקין" האוהדים צוירו בצורה שאינה תואמת מציאות. לפחות לא כך נראים האוהדים שאני מכירה, ואני רוצה להתייחס לכמה נקודות שעלו.

האוהדים שעומדים במשחק וגבם למשחק מאמינים כי האווירה שהם יוצרים משפיעה על יכולת המשחק של השחקנים. כששחקן עולה לקו ביציע יש דיונים האם הוא שחקן שצריך דממת מוות בעת הקליעה, או שהשקט יבלבל אותו והוא זקוק לקצת רעש. כשהשחקנים כבר עייפים והמורל יורד, העידוד מהיציעים יכול לעשות פלאים. לכן אותו אוהד שעומד עם גבו למשחק מאמין כי הוא חלק אינטגרלי מהמשחק, הוא מודע היטב לכל מהלך במשחק, והתגובות שלו מכתיבות את האווירה שתיווצר באולם.

נכון שאוהדים מעורבים רגשית באהדתם, זה חלק מהעניין, אבל בחירת הקבוצה אינה שרירותית. שאל אוהד ממוצע שאלת טריוויה לגבי קבוצתו והוא ידע, שאל אותו מי השחקן הכי טוב כרגע והוא ידע לנתח את מהלך המשחק ולהציע תובנות לגבי תפקודו של כל שחקן. אוהד לא בוחר סתם, הוא מכיר את הקבוצה ואוהב אותה.

נכון שהשחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה, והעובדה שמוריס יהיה במכבי בעונה הקרובה מוכיחה את הטענה הזו, אבל אוהדים עדיין נאמנים לקבוצה. אדם שעמד ב"יציע העמידה" לא יעמוד ב"שער 11", אדם שאוהד קבוצה באמת לא יעבור קבוצה בגלל הפסד או שניים, וגם כאשר הרכב הקבוצה ישתנה הוא ישאר נאמן לקבוצה עצמה.

האולם הביתי של קבוצה מהווה חלק מהאופי שלה. אוהד שנוסע למשחקי חוץ יודע להבחין בין האופי השונה של האולמות השונים. בנהריה לדוגמא יעירו לך עם תעמוד על כיסא, לנוקיה עדיף להגיע עם משקפת, וכשמגיעים לחולון עדיף להתאפק ולא ללכת לשירותים. אני מעולם לא הייתי באוסישקין, אבל אני יודעת שבקרב אוהדים האולם הזה היה נחשב לאולם ביתי קלאסי. הוא לא הכיל הרבה קהל, אבל הייתה לו נשמה. מקום שכיף להגיע אליו למרות התנאים הפיזיים הרעועים, מקום שבו מרגישים אחד את השני. בניגוד להיכל נוקיה, בו יש ריחוק מפאת גודל המקום, באוסישקין הייתה קירבה ומשפחתיות.

אוהד תמיד יהיה קשור גם לקבוצה וגם לאולם, לכן אחת הפגיעות הכי קשות במורל הקבוצה היא פגיעה באולם שלה. כאב לי לראות את מלחה שנצבעה בצהוב על ידי ונדליסטים (עשבים שוטים, תרתי משמע), כי מלחה היא יותר מסתם בניין בשבילי. אין ויכוח לגבי עוצמת התגובה של אוהדי הפועל ת"א - אלימות היא גבול שאין לחצות אותו, והכתובות והאיומים הם בפירוש חציית גבול אדום בוהק. עם זאת, אני יכולה להבין שבשבילם זה לא רק הריסת מתקן ספורט גרוע עקב שיקולים הנדסיים, עירוניים וכלכליים.

כן, בפירוש לאוהד יש מעורבות רגשית גבוהה. אבל למה זה רע? אהדה אינה מהווה תחליף דת, לפחות לא בשבילי ולא בשביל אוהדים דתיים אחרים שאני מכירה, ויש לא מעט. אני מגיעה לכל משחקי הבית ולפעמים למשחקי החוץ, אני אצעק בגרון ניחר ואני אתעצב כשנפסיד. אני מרגישה הזדהות עם הקבוצה וכואב לי כשאייקונים עוזבים (|פרח| למתן נאור), אבל יש פרופורציה. יום אחרי הפסד האליפות הלכתי ללימודים, לא התאבלתי, ואם יש צורך לבחור בין חתונה של חברה, כתיבת עבודה, לימוד למבחן, צורך משפחתי לבין משחק, המשחק יתפוס מקום משני. אני לא חושבת שאני דתייה פחות כי אני אוהדת הפועל, אני לא חושבת שהאהדה הזו ממלאת חלל שהיה קיים בתוכי. אני אוהדת כי זה כיף וכי זה נחמד. ולא לא איבדנו פרופורציות