בפרשת משפטים אומרת התורה שצריך לשמור שבת למען האחרים, "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" - אבל מה עם המנוחה שלנו? הדברים מקבלים משנה תוקף לאחר שבפרשת יתרו קראנו שהשבת היא גם בשביל האדם עצמו. "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
ההסבר לדבר הוא שכשמדברים על איסור מלאכה - האדם עצמו הוא הראשון. אבל כשמדברים על מנוחה האדם לא צריך לשים את עצמו במרכז. הוא לא צריך לשים את עצמו על כורסה ולומר: "בבקשה תשרתו אותי! אני צריך לנוח!", תפקידו של האדם הוא לגרום מנוחה לכולם. ממילא, גם הוא ינוח בכללם.
ציווי דומה אנו מוצאים בחתונה של אדם. כשחתן נושא אשה הוא מצווה לשמח את אשתו אשר לקח. "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". רש"י במקום מדייק: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" ולא "ושמח עם אשתו". כלומר על הבעל לעשות את אשתו שמחה, ואין הכוונה שהוא חייב לשמוח ביחד איתה. גם כאן יש מקום לשאול למה שהאדם לא ישמח ביחד עם אשתו? למה רק שהאישה תהיה שמחה?
התורה מבינה שאם רוצים להביא שמחה בבית צריך כל אדם לחשוב רק על הצד השני. אם הבעל יחשוב איך לשמח את אשתו והיא תחשוב איך לשמח אותו - תהיה שמחה לכולם. אבל אם כל אחד יחשוב גם על עצמו וגם על השני, הוא עלול לדאוג לעצמו יותר מהשני. וכך גם השני ידאג לעצמו יותר ואז עלולים להגיע להיפך השמחה.
כך גם בשבת. אם כל אדם יחפש לדאוג גם למנוחת עצמו וגם למנוחת אחרים, עלולים כולם להגיע למצב של חוסר מנוחה אחד גדול, שהרי כל אחד קרוב אצל עצמו. על כן ציוותה תורה ואמרה שהעיקר של האדם בשבת הוא לחשוב איך כל בני ביתו וכל סביבותיו ינוחו בשבת. כשכל סביבתו של האדם תהיה בנחת ובשמחה - גם הוא יהיה בנחת ובשמחה גדולה.
כשמדובר בענייני ציבור, הכלל הזה תקף פי כמה וכמה. אפילו שופט זוטר לא יכול לדאוג במשפט גם לעצמו וגם לזה שזכאי בדין. האם יתקבל על דעתו של מישהו - שופט שמקבל שוחד לשפוט בצדק? יאמר השופט: מה רע בכך? גם הזכאי מרוויח וגם אני! על זה אמרה התורה "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" אפילו לשפוט אמת (רש"י) למה? "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים".
אם על שופט קטן כך. כל שכן על שופט עליון ובודאי על ראש ממשלה ורמטכ"ל שחיי ציבור בידיהם. אסור להם לשקול גם שיקולים פרטיים וגם שיקולים כלליים ביחד. הם צריכים לשקול רק את השיקול הכללי.
המילים הללו שנכתבו לפני אלפי שנים מאוד משמעותיות היום, בעת שאנו רואים את מה קרה למי שטיפל בעניניו הפרטיים ביחד עם עניני הציבור. איזה זעזוע עבר הציבור כששמע שהרמטכ"ל מכר את המניות שלו ביום שפרצה המלחמה. כשראש הממשלה עסק בחישובי הישרדות פוליטית בשעה שקיבל החלטה על המהלך הקרקעי. כשראשי ממשלות עסוקים בהצלת עורם ממשפט הם מסוגלים "בשם הצדק" לעשות את העוול היותר גדול.
צריך להציע לאולמרט לחזור מעט למקורות. ולא רק לו.
עוד על פרסום דו"ח וינוגרד