"והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי אתכם אל הארץ" (ו,ו-ח)
"אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו,ד)
אין יום שאין קללתו מרובה מחברו בעמודי הכרוניקה המוקדשים לפשיעה הקשה בישראל. כמעט מדי לילה נרצח מאן-דהו ע"י ידידו משכבר הימים. חלק מתיאורי הרצח הם זוועתיים במיוחד, מן הסוג שלא שמעתן אוזן מעולם בתקשורת הישראלית. ולא רצח בלבד אלא פשיעה מטורפת בתחום המין והסטיות; שחיטות, שיסוף, ביתור, אינוס לפני ואחרי, פדופיליה וכיו"ב. חלק מאירועי הפשיעה הנוראית מתרחשים בחסות אדי אלכוהול, ובתמהיל שתיינות ושיכרות שלא הכרנו מעולם בישראל. ומי יודע מה ילד לילה בשבוע שבין כתיבת השורות לבין קריאתן?
אין לי פתרון קסם, וגם לא תרופה קונבנציונלית, פרט כמובן לחינוך וחינוך וחינוך, שלש פעמים ביום במשך 30 שנה. אינני מקנא לא בשירותי הרווחה, לא במשטרת ישראל ולא במערכת השפיטה והכליאה אשר אמורים לטפל ולעסוק בפשיעה חייתית זו, הגואה בעולמנו האכזר, הנהנתני והמתירני.
 |
|
"די לנו בתוצרת שלנו, בפשיעת אחינו היהודים" (צילום: ThisParticularGreg-cc-by-sa)
|
פשע מיובא
אינני מחפש את הפתרון תחת הפנס ואני יודע כי השכרות, האלימות והפשיעה חוצים את כל המיגזרים, ברמות שונות ובאיפיונים שונים. אף-על-פי-כן אפנה מבט לזירת העליה הלא-יהודית הנושאת עמה חיידקים של פשעי-על, אלימות ושכרות.
כבר כתבנו בעבר במדור זה כי כנראה קיים מיתאם סטאטיסטי בין הפשיעה הקשה והזוועתית ובין היות המבצעים האכזרים - לא יהודים. יודע אני כי גם יהודים כשרים על פי ההלכה מצויים בדיוטה התחתונה של עולם הפשע, אך הלב מסרב להאמין כי רוצח יהודי יחסל משפחה שלימה, יאנוס את האם לאחר הרצח, או ישסף גרונות וכיו"ב. כל אימת שאני שומע זוועה שכזו אני מצפה להודעה הצפויה בעקבותיה: "הלוויה נערכה בגבעת ברנר / בקיבוץ עינת, בבית העלמין האזרחי"...
משבות להגירה
חוק השבות במקורו היה מאבני התשתית של מדינת ישראל, והצידוק המרכזי לייסודה. מסעיפו הראשון בוקע משק כנפי הגאולה: "כל יהודי זכאי לעלות לארץ". במרוצת השנים, בעקבות פולמוסי מיהו יהודי שחזרו על עצמם בווריאציות שונות, נערך בחוק תיקון-מקלקל והוכרה זכאות הגירה לישראל גם של בן, נכד ובני זוג של יהודי וצאצאיהם. מזה שנים רבות הטפל מרובה על העיקר, והנכרים מהווים מעל 75% מהיקף העליה-ההגירה לישראל, מארבע כנפות תבל. בצד זה יש להוסיף את גל ההגירה מאתיופיה אשר מזה כ-12 שנה איננה בחסות חוק השבות (משלא הוכרה יהדותו של שבט הפלאשמורה) אלא מכח מחווה הומניטארית (רובם עוברים גיור כהלכה ויהדותם מושלמת).
אך גם חוק השבות המקורי, שנחקק בתש"י (1950) מפנה עורף ליהודים (כהלכה) קרימינאלים ומסכני שלום הציבור. בסעיף 2 כתוב לאמר: "חוץ אם הוא (1) פועל נגד העם היהודי. (2) עלול לסכן את בריאות הציבור או בטחון המדינה. (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". כמעט שלא נעשה שימוש בהגבלות אלו, אך משהעם היושב בציון הגיע עד הלום, מבחינת עוצמת הפשע, אני מחפש את האבידה גם תחת פנס זה - ההגירה הנכרית המאסיבית.
חוק השבות עטור בהילה של קדושה וקשה מאד לשנותו, מה גם שמחיקת סעיף הנכד לא תפתור את בעיית נכריוּת הבנים ובני הזוג. הדרך לצמצום יבוא הפשע ושאר מרעין בישין הוא לסגור/לצמצם את פעילות הסוכנות בארצות עתירות פשע. די לנו בתוצרת שלנו, בפשיעת אחינו היהודים. מי שירצה להגר לכאן, גם אם איננו יהודי, נקבלו בסבר פנים יפות על פי חוק. אך נפסיק לחזר אחריהם גם במחיר אי-הצדקת קיומה העיקרי של הסוכנות, אשר פג תוקפה בתחום העליה.
זכאי הגירה ולא עליה
לצערנו חוק השבות הפך לרועץ למדינת היהודים, לא רק בסוגיית הפשיעה אלא בעיקר בהגברת נישואי התערובת. גם אם מדובר באזרחים מועילים ותורמים לחברה, ורובם הם כאלו, עדין מדובר במי שאינם יהודים. משכך, חורה לי השימוש במושג המקודש - ביהדות ובציונות - עליה. הביטוי הראוי יותר הוא הגירה, ובו הרבינו להשתמש ברשימה זו. אמור מעתה זכאי הגירה ולא זכאי עליה, ובודאי לא זכאי שבות.
יעקב זכה להבטחת שיבה לארץ בלשון "ואנכי אעלך גם עלה", כמצוטט בראש המדור. גם במעמד הסנה התבשר משה "אעלה אתכם מעני מצרים" (ג,יז). והנה בפרשתנו ההבטחה האלקית ירדה ומצטמצמת ללשון "והבאתי אתכם". מבלי שבינותי בספרים עלה/ירד בדעתי כי כידוע יציאת מצרים כללה ערב רב אשר התעקש לעלות אתם (יב,לח), ובצידם לא מעט פושעי-ישראל שנגאלו בתוך אחיהם. שמא לפיכך מיעט הקב"ה את הבשורה וכינה אותה הבאה תחת עליה. אמור מעתה זכאי הבאה.
נכתב במוצ"ש שמות
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבת בשבתו"