זה מכבר התרגש עלינו פולמוס בעקבות כרוז 300(?) רבנים שאין למכור ולהשכיר דירות לשאינם יהודים, והעובר על פסק הלכה יהא בנידוי, והוא בכלל מחטיאי הרבים ומחלל את השם. מדובר ביזמה של מאן דהו שאסף חתימות בעקבות קריאת כיוון מצד רבה של צפת, הרב שמואל אליהו שליט"א, המתמודד עם תופעת ריבוי הערבים הגודשים את מכללות צפת ותל חי(?) ואף משתכנים בעיר המקובלים.
העליהום לא בושש לבוא. תחילה מן הנאורים ("גזענות"), לאחר מכן מן האגף החרדי ("הרי הציונים-דתיים מוכרים אדמותיהם בשמיטה") ולבסוף גם מקרב רבנים דתיים-לאומיים לגווניהם; מהם שהתנגדו מהותית, מהם שביקרו את העיתוי ואת תהליך קבלת ההחלטות ואת העדר התבונה, כנהוג.
בשיפולי הפולמוס אצטרף גם אני לעדת אומרי הן ולאו בנשימה אחת; הן הלכתי לתוכן הכרוז ולאו רבני להפצתו. ובניסוח על דרך השלילה ייאמר: לא להשכיר ולא להכריז. וכמה טעמים בפי.
 |
|
להשכיר או לא להשכיר? (צילום: n0nick-cc-by-sa)
|
הלכה ופוליטיקה
ראשית, אני נגד פוליטיזציה של ההלכה גם אם מדובר באמת הלכתית מובהקת. בנקודה זו אני מסכים עם אנשי חצרו של הרב אלישיב שליט"א שהתדובבו מפיו שמדובר בפסק אשר בו הצד הפוליטי עיקר וההלכתי טפל (הניסוח שלי. לטעמי יותר מוצלח מן המקור!). רבנים אינם יוצאים בפסקי הלכה כרוזיים על חטאים ועוונות בכל פינות החיים - שבין אדם למקום, לחברו ולמדינתו. ומה נשתנה הנדל"ן לזרים מנקודת מבט הלכתית נטו? פשיטא לכל בר-בי-רב שבדומה לכרוז סרבנות הפקודה לפינוי ישובים גם נושא הדירות מכוון להבעת עמדה פוליטית ימנית (שאני תומך בה. ראו להלן) בפורמט של פסק הלכה.
ובכלל, למי מכוון הכרוז ומיהם שומעי לקחם של הרבנים אשר אלמלא הפסק היו מוכרים ומשכירים חפשי, ועתה, מאימת החטא ההלכתי שהתפרסם - ימנעו? הוי אומר, הפסק משמש טכניקה להבעת עמדה בשאלה ציבורית בעטיפה הלכתית, ולכך אני מתנגד. אינני זקוק לעדים על אמונתי ותרומתי להבעת עמדות תורניות בכל שאלות החיים והאקטואליה, וקירות בית מדרש תחומין יוכיחו! אך כרוזי פסק ודעת תורה הם בדרך כלל מירשם בומרנגי, המלמד כי רק מעטים מצייתים להם והרוב מתפתלים, בשונה מפסקי הלכה מנומקים בהלכות שבת, צבא, רפואה או חברה בת זמננו.
ושלישית, כפי שנרמז בשלהי הפיסקא הקודמת, פסקי הלכה כרוזיים, ובמיוחד עצומות רחבות שנאספו ביד חרוצים, מצמיחים ריאצקיה וגורמים לעתים רבות לקואליצית-נגד מקיר לקיר, מהרב אלישיב ועד (להבדיל בין ישראל לעמים) לאחמד טיבי ומרעיו, דרך (להבדיל בין אור לחושך) פרופ קרמניצר וכת דיליה.
ורביעית, אחזור על משנתי הסדורה באמתחתי משכבר השנים, בסוגיות לאומיות וציבוריות שונות; אם רוצים להלחם נגד המסחר בשבת, נגד הוולגאריות בפרסום מסחרי, נגד הקפאת בניה יהודית, נגד קליטת פליטי סודאן, בעד שחרור פולארד, בעד חסד וצדק חברתי וכד - אסור להציג את ההלכה בפרונט. ככל שזה מכאיב, זה אמיתי! אמירות הלכתיות מובלטות מרחיקות מתמיכה בנושא החיובי כשלעצמו אישי ציבור, רוח, אקדמיה ועמך שאינם מוכנים לחסות בצל רבנים ותחת כנפי ההלכה. וכתלי גוש אמונים יוכיחו! מסרים בשם הכיפה מוטבעים בחותם דתי ולא לאומי או חברתי.
"שמא יארע סכנה"
ומכאן להן ההלכתי ולצדקת הכרוז; רב שישָאֵל אישית בנושא היתר מכירת/השכרת דירות לנכרים, או אשר בקרב שומעי לקחו עלה הנושא הלכה למעשה, יזדקק להַפֵך בחומר הלכתי שטעימתו מוגשת להלן.
ההלכה הבסיסית בנדון קשורה לכל נכריי העולם, כולל עובד שגרירות זרה, דוקטורנט נכרי, צלם עתונות מהולנד, עובד בנין מרומניה ודומיהם. לענין מכירה התשובה פשוטה; איסור מן התורה "לא תחנם", וכפירוש חז"ל "לא תתן להם חניה בקרקע". האיסור הוא חברתי-תרבותי "פן יחטיאו", ונועד ליצור ריחוק בין ישראל לעמים. אכן, יש שצמצמו איסור זה לעובדי ע"ז בלבד, ולדידם יש לבדוק בציציות אמונתו של כל שוכר.
הלכה רלבנטית המותאמת לאויבינו המוסלמים היא "אין מוכרין להם (=לנכרים) בתים ושדות בא"י... ומשכירין להם בתים בא"י, ובלבד שלא יעשו שכונה, ואין שכונה פחותה משלשה". (רמב"ם ע"ז י,ג ושו"ע יור"ד קנא). ופירש הש"ך: "שמא יארע סכנה לישראלים ע"י כך". הלכה זו גולשת מן ההיבט החברתי-דתי להיבט הבטחוני. לדידי, ראוי היה להדגישה בכרוז הרבני יותר מאשר איסור "לא תחנם" הכוללני. אני הייתי מציע למחברי הכרוז לא לנופף בחטאים ובעוונות שבין המוכר/המשכיר לקב"ה (חילול השם, לא תחנם, מחטיאי הרבים) אלא להצביע על הלכה בטחונית זו כמקור השראה, פן "יעשו שכונה". הדגשה זו מנטרלת את ההיבט הגזעני, שהרי מדובר בנימוק בטחוני ולא בפן דתי (המרחיק חילוניים) או לאומני (המסבך אותנו בקרב אומות העולם).
נכתב במוצ"ש ויחי
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבת בשבתו"