"וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם".
"...תבוא 'ועשו לי מקדש', ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו 'קום עשה לנו אלהים', ותבוא קהלת משה רבינו, שנאמר 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' ותכפר על קהלת אהרן, דכתיב 'ויקהל העם על אהרן' ..."
(מדרש אגדה בובר שמות פרק לה)
ע"פ דברי המדרש, פתיחת פרשת ויקהל הינה המשך ישיר לסיפור חטא העגל עליו קראנו בפרשה הקודמת. משה רבנו מנסה להקים "קהילה חדשה", אשר תכפר על "קהילת אהרון" שקרסה. מהו עניינה של "קהילת משה רבנו"?
המפתח להבנת המודל הקהילתי החדש, נעוץ בניואנס קטן, אשר מהווה את ההבדל שבין "קהילת משה" ל"קהילת אהרון". קהילתו של משה הינה קהילה של "כל עדת בני ישראל", בניגוד לקהילתו של אהרון, המתוארת בפסוק כקהילה של "עם". מהו אם כן ההבדל שבין "עם" ו"עדה"? "עם" או "קהל" הינו אוסף מקרי של פרטים. "עדה" לעומת זאת הינה קיבוץ של אותם הפרטים תחת חזון משותף של "עדות" המוליך את העדה אל עבר "יעד" מוגדר.
ההבדל המהותי שבין "קהילת עדה" ל"קהילת עם" , בא לידי ביטוי גם במקום בו נכשל משה רבנו, בחטא מי מריבה. הפסוקים שם משתמשים בתיאורים דומים למדי. הקב"ה מצווה את משה רבנו "קח את המטה והקהֵל את העֵדה". משה ואהרון לעומת זאת, מבצעים פעולה שונה במקצת, ובמקום להקהיל את העדה עושים הם את ההיפך: "ויקהִילו משה ואהרֹן את הקהל". האתגר הקהילתי הגדול הינו היכולת לקבץ פרטים רבים ושונים, לצעידה והתקדמות אל עבר חזון ויעד משותף. זאת אכן פעולתו של משה רבנו בפתח פרשה "ויקהל", ובנקודה זו ממש הוא נופל בחטא מי מריבה, וכפי שמסביר זאת הרב חרל"פ (מי מרום ה'): "אולם מכיוון שמצד חיצוניותם של ישראל לא היתה ניכרת בהם בחינת 'עדה' ומשה ואהרן הכירו בהם רק בחינת 'קהל', שהוא רק קבוץ של הרבה פרטים, לכן הקהילו שניהם 'את הקהל' ולא 'העדה'."
שורש הדברים, נעוץ גם הוא בדברים המוזכרים בפתיחת המדרש. קהילתו של אהרון תפסה את עצמה במרכז - "עשה לנו אלהים", בעוד קהילתו של משה רואה את הקב"ה במרכז "ועשו לי מקדש". חברה המנסה להסתגר סביב עצמה, קהילה הומוגנית הסוגרת שעריה בפני השונים ממנה, בלא נסיון לפתח חזון כללי, סופה שתאבד את יעדה שהרי, "באין חזון יפרע עם" (משלי כ"ט, י"ח). רק קהילה המנסה להבנות סביב החזון של כינוס "כל עדת בני ישראל", תזכה בסופו של יום להשראת שכינה בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
האם הדבר אכן אפשרי? הכיצד ניתן להקהיל פרטים שונים כל כך לקהילה אחת? ובכן, התשובה לכך מצויה בדבריו של רש"י בפתח הפרשה. משה רבנו מנסה "להקהיל אתהעדה" מחדש, לא בכח הזרוע כי אם בכח מנהיגותו הרוחנית ובלשונו של רש"י: " ויקהל משה ... והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים ע"פ דבורו". משה רבנו זכה להקהיל את העדה באמצעות כח הדבור. משה רבנו כמנהיג הרוחני, היווה הגורם המדבק בין כל חלקיה השונים של העדה. נפילתו של משה רבנו הייתה גם היא בנקודה זו ממש כאשר במקום לדבר, הכה בסלע ואשר על כן "הקהיל את העם" במקום "להקהיל את העדה", ובכך כאמור, איבד את מנהיגותו.
דומה שתהליך דומה לאשר התרחש במדבר, עובר על החברה הישראלית, אשר בשנים האחרונות עוברת תמורות רבות. לאחר שנים רבות של מחלוקות קשות, פוליטיות ודתיות, בין ימין לשמאל, דתיים וחילוניים, מחפשת החברה זהות ומשמעות. היום יותר מתמיד, שומה עלינו לבנות מחדש את הקהילות ואת המנהיגות הרוחנית הרלוונטית על מנת "להקהיל את העדה" מחדש ולתת לפרטים אפשרות מחודשת לגלות את זהותם, ייעודם ויעדם.
יהי רצון שבזכות חיזוק ובניין הקהילות נזכה לראות במהרה בימינו בשוב ה' ציון ובבנין הקהילה המרכזית של ארץ הקודש, קהילת "בית המקדש" בבחינת -
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"